יוכבד זהבי

ההורים דאגו להשכלת הילדים - 4 בנים ו-3 בנות - והביאו הביתה מורים. הילדים למדו עברית, כשביתם הופך לבית ספר לעברית לכל ילדי העיירה, שבה חיו כ-20 משפחות יהודיות.

יוכבד סיפרה על פרעות שערכו הרוסים ביהודי העיירה. הדוד עטף אותה בשטיח וברח אתה ליער. היה זה ניסיונה הראשון בשנאת יהודים. 

בתמיכת הוריה הצטרפה יוכבד לארגון "החלוץ" שהוקם בעיירה.  ב-1934 יצאה, ראשונה מהעיירה, להכשרה בקוסוב שבפולניה, שם רכשה ניסיון בעבודה חקלאית כדי להשתלב בחיים בארץ.

ב-1935, בגיל 20, עלתה ארצה עם אחיה, אריה, שהיה בזמנו חבר קיבוץ אלונים. כדי לחסוך ברישיונות עלייה נישאה יוכבד בנישואים פיקטיביים. היא באה ארצה עם קבוצה גדולה של צעירים וצעירות מההכשרה וכולם נשלחו ישר לעין חרוד. 

בעין חרוד הכירה יוכבד את חנן שהגיע למשק ב-1932. הם נישאו ב-1936. 

ב-1937 נולדה בתם הבכורה, דפנה. בגיל שנתיים וחצי חלתה הפעוטה ונפטרה.

ב-1940 נולדה נילי, שהפכה לבת הבכורה. 

ב-1943 נולד הבן גיורא, שנפטר ממחלה בגיל שנה וחצי. מותם של שני הפעוטות השאיר צלקות עמוקות בנפשם של ההורים לכל החיים.

אבל הילדים שנולדו אחריהם - יונה ב-1948, צופר ב-1951 וענת ב-1954 - הביאו למשפחה אור גדול.

במלחמת העולם השנייה נהרגו ונרצחו כל בני משפחתה של יוכבד. היא ואחיה אריה היחידים שנותרו מהמשפחה הגדולה.

בשנותיה הראשונות בעין חרוד עבדה יוכבד בגן הירק. אחר כך עבדה זמן קצר בבתי ילדים, ומשם, 33 שנים עבדה במטבח ובאקונומיה.

נפילתו של צופר במלחמת יום הכיפורים ניחתה על יוכבד וחנן ומאסון זה לא התאוששו. יוכבד הזכירה בכל הזדמנות איך יצא מהבית בפעם האחרונה וחזר כי שכח את הדסקיות. יותר לא ראתה אותו.

ב-1978 נפטר חנן לאחר ימים קשים של מחלה וחוסר אונים, שדרשו את העברתו לבית סיעודי בעפולה. אף ששהה שם זמן קצר נותרו ליוכבד זיכרונות קשים משם ונקיפות מצפון.

בעשר השנים האחרונות לחייה חשה יוכבד שאין בכוחה להמשיך לעבוד במטבח. הפרידה מהמקום, שהפך להיות ביתה השני, הייתה קשה וכואבת. היא עברה לעבוד בבית תחביב, שם התמידה עד ליומה האחרון, סורגת ועוסקת בכל עבודה שהציעו לה. הקפידה להשתתף בכל הפעילויות שנערכו לוותיקים: שיחות, טיולים ומפגשים, לא ויתרה למרות הקשיים, ותמיד נהנתה.

בשנתיים האחרונות נחלשה יוכבד והתקשתה לתפקד בבית באופן עצמאי. היא עברה לבית חרוב בחוסר ברירה ובתקווה שתוכל לשוב אליו לכשתתחזק. נשארה ערה לכל המתרחש בעין חרוד, במשפחה ובארץ, קראה בדבקות את יומן עין חרוד ואת העיתון היומי, שאלה והתעניינה בכול, הקפידה ללכת ברגל כל בוקר לתחביב ולבקר בחדר האוכל, לערוך קניות בכלבו, שיהיה במה לכבד את הנכדים שבאו לבקרה. היה לה חשוב לפגוש חברים ולהיות חלק מהקהילה.

בשבועות האחרונים חשה לא טוב והתאשפזה מספר ימים בבית החולים, משם חזרה במצב רוח טוב ובהרגשה שהיא בריאה.

מותה בא לה פתאום. בת 81 שנים במותה. השאירה אחריה שתי בנות ובן, 10 נכדים ו-3 נינים. 

יהא זכרה ברוך.