דרורה מימון

דרורה ואחותה הבכורה, גאולה, השתלבו בחיי חברת הילדים בעין חרוד. הילדים בילו הרבה בטבע, בחורשה וליד המעיין. כבר בגיל הרך התחילו לעבוד במשק כי חברי הקיבוץ ראו חשיבות רבה בהנחלת ערך העבודה לילדים.

עם המעבר של עין חרוד מהמעיין לגבעת קומי התגרשו ההורים ויעקב עזב את המשק. דרורה וגאולה קיבלו חדר משותף ונוצר ביניהן קשר חזק ומיוחד למרות פער גילים של 7 שנים ביניהן.

בבית הספר המשותף לעין חרוד ותל יוסף תססו חיים של לימודים ועבודה, חיי חברה ותנועה. דרורה הייתה תלמידה טובה ופועלת מצוינת, מילאה מקום מרכזי בחיי החברה של הכיתה. כשנסעה לאירופה עם אמה ועם גרינברג, חשו בני הכיתה כאבודים בלעדיה.

גאולה ודרורה היו אלחוטאיות ובחדרן הוקם חדר הקשר של "ההגנה" בעין חרוד.

ב-1942 התגייסה דרורה לפלמ"ח, לפלוגה א'. לאחר תקופת אימונים קצרה הוצבה כאלחוטאית במטה בפלמ"ח. ב-1945 חזרה הביתה. בפלמ"ח נוצר קשר חברות עמוק בינה לנחמיה שיין, שבליל הגשרים יצא בראש במחלקה לפיצוץ גשר הזיו ושם נפל. על דרורה עברה תקופה קשה. 

ב-1946 נשלחה לאירופה, למחנה עקורים, לעבוד עם ילדים ניצולי שואה. דרורה לימדה אותם עברית, ידיעת הארץ ושירי ארץ ישראל. באותו מחנה שימשה גם כאלחוטאית.

ב-1948 חזרה לארץ ועבדה כאלחוטאית בתחנה על הכרמל, שריכזה את הקשר עם ספינות המעפילים וכך הכירה את דוד מימון, שהיה אז רב חובל של כמה מהספינות. 

ב-1949 הם התחתנו ובנו את ביתם בעין חרוד. נולדו להם הבת עירית והבנים גלי ואורי.

דרורה הייתה מטפלת מסורה, למדה הוראה ולימדה בבית הספר שנים אחדות, עד שבמסגרת עבודתו ב-1962 נשלח דוד להולנד כמפקח על בניית ספינות לחיל הים למשך שנתיים. דרורה והילדים הצטרפו אליו.

כשחזרו מהולנד, עבדה דרורה כמטפלת בשכבת הנעורים, מילאה קדנציה כמזכירת עין חרוד, עבדה במזכירות הקיבוץ המאוחד כמרכזת מדור יחידים ובחזרה למשק ריכזה את מחסן הבגדים.

ברבות השנים עבדה במרשם התושבים של עין חרוד ובתפקיד זה התמידה במסירות עד שגברה עליה המחלה.

דרורה הייתה מאבני היסוד של הבית הקיבוצי שלנו. בתבונה ובלב רגיש וחם מילאה את כל התפקידים שהוטלו עליה. האחריות והיכולת לתת היו מרכיבים בסיסיים באופייה. מעבר לכך הייתה דרורה רעיה, אחות, אם וסבתא נפלאה לילדיה ולנכדיה, עם מסירות ואהבה ללא גבול.

נזכור אותה בחיוך החם שלה ובאהבה האדם שבה.