צבי ציזלינג

בין בני ציזלינג שררו אחווה ורעות שנבעו מאווירת המשפחה הגדולה הרב-דורית לה זכו, אך גם משום שלא פעם כשציזלינג נסע בשליחות ושרה הצטרפה אליו, היו האחים הבוגרים מטפלים בצעירים.

צבי היה ילד שובב וסקרן ומספרים שעוד בהיותו בגן, בדק איך עולה המתבן באש. 

כבן 14, עם ידי זהב ומשיכה בלתי מוסווית להגה, ניסה כוחו בנהיגה בטרקטור "הצוללת". הטרקטור נסע לאחור והתהפך. צבי נפצע קשה בבטן. פעם, בהיותו אצל הדודה סימה בתל אביב, הפגין את עקשנותו וברח חצי עירום לבית הוריה של נריה, כי הוכרח לאכול אוכל שלא רצה.

מסגרת בית הספר לא הייתה אהובה עליו, דבר שהביא לרוב את עוזי או נריה לבירורים בהנהלת בית הספר, כי אבא אהרון לא היה בבית ולשרה היה קשה להתמודד.

בתיכון למד מכונאות ב"אורט" וניתנו בידיו כלים למיצוי יכולותיו וסגולותיו המקצועיות.

ב-1952 התגייס לצה"ל ושירת בקומנדו הימי, בשייטת 13, שנתיים וחצי בסדיר ועוד שנים רבות מלאות עלילות - במילואים, מהם השתחרר רק ב-1990.

צבי השתתף במבצע הברחתן לישראל של ספינות חיל הים שנבנו במספנות שרבורג ועוכבו ע"י צרפת שהטילה אמברגו על נשק לישראל.

הוא אהב את הצלילה, את שגרת המשימות של אבטחת הספינות בנמלים ובעיקר את ההווי והקשרים שהתפתחו עם חוג הידידים הקרוב שהתגבש במהלך שנות השירות הצבאי.

בעבודתו במוסך ואחר כך בפלדות, בלטו כישוריו הטכניים ופתרונותיו היצירתיים לבעיות קשות ומסובכות: בתיקון קטפות, בציוד המייבשים והמחלבות. לכן צורף לצוותים שנשלחו להרכיב ציוד של פלדות ברחבי העולם.

צבי היה מקצוען בכל עיסוקיו. שידר פשטות וטבעיות, חן ורוחב לב, והיה בלתי מתפשר בנושאי עבודה כמו גם בדעותיו.

את שולה אבן שושן, חברתו מבית הספר, נשא לאשה שבוע לאחר שחרורו מהצבא, ב-1955, והקן המשפחתי, משוש חייו, גדל והתרחב. ב-1956 נולדה שושני, אחריה באו גליה, ניצה ושרון, וגם אסתי שאימצו לביתם.

לבנות נתנו שולה וצבי בית אוהב ושמח, מרחב, חופש בחירה ועצמאות, עם ביטחון בסיסי ואמונה בכוחן וביכולתן לצמוח בדרכן.

כשהיה בן 46 נולד נכדו הבכור, נדב. צבי הפך לסבא ציץ, גאה ומאושר בשבט המתפתח - בנות, חתנים, אחד עשר נכדים ונכדות והרבה אהבה.

ב-1994 עבר ניתוח של 6 מעקפים. הקפיד על בריאותו ככל שיכול, אך החליט לא לוותר על תענוגות חייו ובראשן הצלילה. הצליח לשכנע את רופאי חיל הים להתיר לו להמשיך לצלול.

במוצאי חג הסוכות, בשמחת תורה 1997, במהלך צלילה בחופי דהב, בתוך היופי, הרוגע ורחש המים, חדל לבו לפעום.

תהי נשמתו צרורה בצרור חיינו.