חנה אגמון
ז' אב תרנ"ז - ד' טבת תשנ"ח
5.8.1897 - 2.1.1998
חנה, בת ישעיהו וחיה גלוברמן, נולדה ב-1897 בעיירה חומסק, שברוסיה הלבנה, בת שניה בין 5 ילדים, 2 בנים ו-3 בנות. האב - איש עסקים מצליח והאם - אישה מעשית, מוכשרת ובעלת שמיעה מוזיקלית. משפחה אמידה.
בגיל 6 התחילה חנה ללמוד. בית ספר לא היה בעיירה לכן הוזמן מורה פרטי ללמד את ילדי המשפחה. בין השאר למדו גם עברית. בגיל 9 החלה חנה ללמוד רוסית.
כשהייתה חנה בת 11, בעקבות עסקיו העביר האב את משפחתו לעיר קובל שבאוקראינה. חנה החלה ללמוד בבית ספר פרטי, בו למדו גם צרפתית וגרמנית. לראשונה היו לה חברות. הן בילו יחד בהפסקות ואחרי הלימודים, היו הולכות יחד שלובות ידיים ושרות.
כשחנה הייתה בת 16 עקרה המשפחה מרוסיה לאמריקה. המסע באוניה היה נעים אבל ההסתגלות לחיים החדשים הייתה קשה. האב סחר בגלנטריה והצליח בעסקיו. כעבור 3 שנים כבר היה להם בית יפה. הילדים נישאו והקימו משפחות.
חנה חייתה בארה"ב 7 שנים - תקופה טובה בחייה. ההורים אפשרו לה ללמוד כל מה שרצתה וכמה שרצתה: אנגלית, יידיש, נגינת פסנתר, התעמלות וריקוד קלאסי, וסמינר עברי.
ב-1921 נישאה חנה לקליימן ויחד עם חבורת חלוצים התארגנו לעלייה לפלשתינה.
בתל אביב קיבל קליימן עבודה וחנה התקבלה לסמינר למורים. כשהתברר לחנה שבארץ אין משרות פנויות למורות, הפסיקה את לימודיה בסמינר. בינתיים נפגשה עם רבקה יצקר שביקשה שיעברו לגור ליד ברנר ביפו. למחרת פרצו המאורעות וברנר נרצח. היו ימים קשים בתל אביב.
לקליימן ולחנה הציעו משרות בקונסוליה האמריקאית והם עברו לגור בירושלים. הם הצליחו בעבודה וקשרו קשרים טובים עם הקונסול ומשפחתו ועם יוסף וייץ.
ב-1924 נולד הבן דניאל, דני. טיפלה בו אומנת שבאה מרוסיה וגרה אתם. חנה התחילה לעבוד כמזכירה בסוכנות היהודית, שם פגשה אישים כמו גרשון אגרון, רחל ינאית ומשפחת בן צבי, גולדה מאיר, בן גוריון ופולה. שנה אחת למדה בסטודיו דרמטי והשתתפה בהופעות.
אחרי 8 שנים בירושלים, בשאיפה לחיות בקיבוץ, הפנה אותם הרצפלד לעין חרוד. למחרת נשף פורים של שחקני האוהל, בו השתתפה, יצאה חנה עם דני ברכבת לעין חרוד. קליינמן נשאר לחסל את הדירה בירושלים. זמן קצר היו בעין חרוד "למטה" ובגלל מחלתו של דני העלו אותם לנקודה בקומי.
חנה עבדה בשטיפת כלים עם טבנקין. אחר כך עבדה בכרם. דני התקשה להסתגל לחינוך המשותף ונהג לברוח "הביתה". חנה סודרה לשמירת לילה, כדי שביום ימצא אותה דני בבית.
חנה המפונקת למדה בדרך הקשה לנקות בתי ילדים, לצחצח פרימוס, לעבוד עם פעוטות ולהסתכל מדי ערב בלוח המודעות על סידור העבודה שמחכה לה למחרת.
כשהיה דני בן 8 נסעה המשפחה לביקור בארה"ב. בדרך חזרה נדבק דני באבעבועות ונכנס עם חנה להסגר ארוך.
חנה הייתה בקבוצת החברות הראשונה שלמדה להשתמש בנשק. בתום הקורס מונתה חנה לאחראית. לשמע יריות היו מעירים אותה. את דני הסתירה מתחת למיטה ועם פנס ואקדח יצאה בהתגנבות לתחנה. נושא הביטחון תפס חלק גדול בחיים. במלחמת העולם השנייה התגייסה חנה לאֵיי.טי.אס.
רוב שנותיה בעין חרוד טיפלה חנה בילדים: פעוטות, ילדי בית ספר, אם הבית בפנימייה של ילדים עולים. שימשה גם כמורה לאנגלית ולהוראה מקדמת.
במלאת 40 שנה למדינת ישראל ראיין אותה בוב סיימון, מראיין בכיר בבי.בי.סי, כאחת מדור הנפילים שהשתתפו בבניין הארץ. הכתבה עם תמונתה התפרסמו בארה"ב לגאוות בני משפחתה.
חנה צולמה לאלבום המפואר, "ראשונים", שצילמה האמנית עליזה אורבך לכבוד ראשוני העמק.
אגודת "יד שרה" הפיקה פוסטר עם דמותה של חנה המפאר עד היום קירות בבתי החולים.
שנים רבות, ועד שנותיה האחרונות, עבדה חנה במחסן הבגדים בחלוקת בגדים לתאי החברים.
חנה אהבה את החיים בעין חרוד ומצאה בהם עניין, עושר ומשמעות.
בגיל 98 עברה לבית חרוב. עדיין קראה 2-3 ספרים בשבוע, צפתה בטלוויזיה והייתה עצמאית.
זכתה לחגוג בבית חרוב את יום הולדתה ה-100 בחיק משפחתה, חבריה ואנשי בית חרוב.
4 חודשים אחרי יום הולדת 100 עצמה חנה את עיניה לנצח.
יהי זכרה ברוך.