נעמי אגמון

ההורים עלו לארץ מרוסיה ב-1921 ועבדו בהקמת בית עלמין לחיילים בריטיים ליד באר שבע. שם נולד הבן הבכור, תוליק. משם עברו לעבוד בכביש עפולה-תל עדשים עם "חבורת העמק". ב-1923 הצטרפו לעין חרוד שלרגלי הגלבוע. 

האם רעיה אהבה מאוד ילדים וטיפלה בהם בחום לב. המשפחה הייתה חמה וטובה. בשבתות יצאו לטייל עם ההורים ברכיבה ולטיפוס בהר. האב לימד אותם לשחק שחמט. לפתע חלתה האם ונפטרה. האב עבר לגור עם אישה אחרת ונעמי לקחה על עצמה את הטיפול ברותה הקטנה. הן גרו ביחד כשנעמי מגדלת את רותה.

עם סיום בית הספר החליטה נעמי ללמוד טיפול בילדים. למדה בוויצ"ו כשרותה מסייעת לה כספית.

נעמי ורותה התחתנו ביום אחד - נעמי עם דני אגמון ורותה עם משה וכמן. לנעמי ולדני נולדי 2 בנים: שי ואורי. מספר שנים אחרי כן נפרדו נעמי ודני. הילדים נשארו בעין חרוד אצל נעמי והיא גידלה אותם באומץ מול כל הקשיים.

נעמי, כמטפלת דאגה לילדים בני הנעורים כאימא, אוהבת את כולם וביתה פתוח לשיחה עם כל אחד שחש בצורך לשיחה אישית. 

במלחמת יום הכיפורים נפל אורי, הבן הצעיר, שהיה צלם מחונן. הקירות בביתה של נעמי התמלאו בצילומיו המרהיבים. נעמי טיפחה קשרים  הדוקים עם בני כיתתו וחבריו ליחידה. ביתה תמיד נמלא חיים עם ביקוריהם.

כששי נפצע בתאונה ונעשה נכה, עברה נעמי לגור מספר שנים בנען, שם גידל שי את משפחתו. היא התמסרה לטיפול בו כל זמן שהיה זקוק לה. אבל חזרה לעין חרוד, אל ביתה, אל כל חבריה הנאמנים.

בשנים האחרונות לחייה תקפה אותה מחלת עיניים. מהניתוח יצאה עיוורת כמעט לגמרי. גם בתקופה זו נשארה אופטימית, נעזרת בחבריה וחברותיה, ולא מוותרת על פעילויותיה.

גם כשהתגלה בגופה הסרטן, המשיכה בעיסוקיה בלי לוותר על שום דבר. שבועיים לפני מותה חגגה עם משפחתה יום הולדת. ואז הכריעה אותה המחלה.

נעמי נפטרה בביתה שכה טיפחה, מקום המבטחים שלה, כפי שביקשה. ואולי זו פיסת נחמה.

יהא זכרה ברוך.