מלכה מוסטקי

מלכה נולדה ב-1928 למשה עמרם ולאה לבית מזרחי בטורקיה, באיסטנבול, בפרבר בצד המזרחי של הבוספורוס שנקרא קוֹסקוֹנג'וּק, שרוב תושביו היו יהודים. שמה נקרא רגינה, שפירושו מלכה.

האם, שמוצאה מבולגריה, עבדה בבית מרקחת. האב, עבד בחנות המכולת של אביו והמשיך לנהלה לאחר מות האב. הוא גם שימש כחזן בבית הכנסת בשבתות ובחגים. למשפחת עמרם היה שם טוב בקהילה המסורתית. הגברים לא חבשו כיפה ונסעו בשבת.

מלכה נולדה שלישית בין 6 אחיות. האחות השנייה נפטרה, וגם האח, שנולד אחרי שש בנות, נפטר כתינוק ממחלה.

האחיות למדו בבית ספר טורקי מרוחק מהבית וכשירד שלג היו חוזרות קפואות לבית. מלכה כתבה על עצמה "הייתי טובה והשתדלתי לעזור – אם מישהו חלה הייתי מביאה לו תרופות מבית המרקחת, דאגתי גם לסבתא שלי שגרה אתנו"

מלכה תיארה את הבית כרחב, אמיד, מלא חיים והמולה. וכן גם את האביב היפה ואת הטיולים עם אביה בנופי טורקיה המרהיבים.

כשפרצה מלחמת העולם השנייה, גויס אביה לעבודה בביצורים וחזר מוכה כינים. כשהגיעו הגרמנים לגבול סלוניקי נהרו יהודים רבים לטורקיה, שם נקלטו בבתי היהודים.

באותו זמן הגיעו לטורקיה שליחים מהארץ, ומלכה בת ה-15, החלה ללמוד בחשאי עברית. משפחות התחילו לעזוב את העיר. אמרו שהן עולות לארץ ישראל. שרה, אחותה הגדולה, עלתה עם צעירים מהשכונה, וגם מלכה ביקשה לנסוע. לאחר לבטים אישרו ההורים את עלייתה. כך, יום אחד בשנת 1944, לאחר שסידרו את הניירת, עלתה מלכה לרכבת כשאביה ואחותה הקטנה מלווים אותה בבכי על הרציף. הרכבת חלפה בסוריה ובלבנון, עד למעבר הגבול בראש הנקרה ומשם נסעה מלכה לבת גלים. התחנה הבאה הייתה באחוזה בכרמל, ושם בעת ביקור הנרייטה סאלד סיפרה לה מלכה שברצונה לעבור לכפר הנוער הדתי ליד כפר חסידים בו הייתה שרה אחותה.

משם עברה לבית דודה בתל אביב, עבדה מעט כמלצרית, שם פגשה לראשונה יוצאי יוון שיכלה לדבר עימם בזכות היוונית שלמדה מהשכנים בטורקיה. יום אחד שמעה מחברה שיש לה קרוב בעין-חרוד ובאה אתה לביקור. מלכה התרשמה מחדר האוכל המלא אנשים, מהחברוּת ביניהם, מהאוויר הנקי.

החבר של חברתה גר בחדר עם בחור יווני. כך פגשה מלכה את ניסו. כשחזרה לתל אביב, ארזה מזוודה, השאירה פתק לאחותה ונסעה לעין-חרוד.

תחנותיה הראשונות של מלכה בעין חרוד היו בתנובה, אחר כך במפעל לכבישת זיתים, ב"דפוס אבידן" להכנת ניירות אריזה לעטיפת אשכוליות, עבודה קצת משעממת.

מלכה בילתה הרבה עם היוונים, ובבריכה – שם היה ניסו המציל והיא תלמידתו המוכשרת לשחייה. מאוחר יותר אפילו צלחה את הכנרת.

כשהתפנה מקום בחדרו עברו לגור יחד. במלחמת השחרור גויס ניסו לגדוד 13, ובאחת מחופשותיו הציע למלכה נישואין. ב-1949 נולדה הבת הבכורה רבקהל'ה.

אחרי 8 שנים שלא התראתה עם הוריה נסעה מלכה עם רבקהל'ה לביקור בטורקיה, שם פינקו אותן בכל טוב והעניקו להן רגיעה שחסרו בעין-חרוד.

אביה של מלכה נפטר בטורקיה, אך 3 אחיותיה עלו לארץ עם האם, ששוכנה בבית האבות באפעל, עד שנפטרה.

אחרי לידתה של רבקהל'ה החלה מלכה לעבוד כמטפלת בבתי הילדים – החל מבית התינוקות ועד לטיפול בכיתות א-ו, עוברת מבית לבית לסירוגין ובהתאם לגילאי הבנות שנולדו אחרי רבקהל'ה – לאה ב-1957, ווֶרֶד הצעירה ב-1967.

מלכה מילאה תפקיד כמחסנאית בגדים, עבדה במחסן אספקה, למדה תפירה ותפרה בגדים ושמלות לרזות ולשמנות לגדולות ולקטנות. תחנתה האחרונה הייתה במתפרה.

כיון שאהבה מילדות את המשחק, נשלחה מלכה לקורס משחק קצר, בעקבותיו אפילו הציעו לה להצטרף לתיאטרון הקיבוץ, וניסו אישר זאת. אך היא החליטה שלא מתאים לה לעזוב את המשפחה ולנסוע להופעות בארץ.

מלבד המשחק, בו הצטיינה בהצגות בעין-חרוד, כשכל הופעה שלה זוכה לתשואות וצחוק, תחביביה היו סריגה ורקמה.

הבנות שבגרו ונישאו - רבקהל'ה לאמנון, לאה ליונתן וורד לגיל - העניקו לה ולניסו גאווה גדולה. למרות שהתפזרו בארץ, ליוו עם ילדיהם את מלכה וניסו וביתר שאת אחרי פטירתו ב-2006, והיו שותפים אתה בחגי עין-חרוד ובתהליכי ההעברה לבית חרוב, אותו אהבה מאד. בשנה האחרונה, קיבלה  בעצת משפחתה החלטה לעבור להתגורר בנתיב הל"ה ליד וֶרֶד וגיל, וקרוב לכל בני השבט הגדול שלה – 11 הנכדים, ו- 25 הנינים.

מלכה זכתה שם לבית חלומות. חכמתה, האופטימיות וההומור הנפלאים שלה לא עזבוה, והיא הייתה שלמה ומאושרת, המשיכה לשחק עם הנכדים במשחקיהם, סרגה המון כיפות, צחקה את צחוקה הטוב והייתה עטופה ומוגנת. מילותיה האחרונות  אחרי שבוע קצר של התדרדרות, היו: "תודה רבה".   

תודה לך מלכה על התרומה הצבעונית, השמחה והנאמנה כל כך לעין חרוד לאורך כל השנים. כך נזכרך.