מיכל בן אליהו (ציזלינג)

בתמונות הילדות של בני הכיתה זוהרת דמותה - היפה בבנות, שצמות שחורות עוטרות את פניה, מלכת הכיתה, מושא לקנאה ולהערצה. בנים רבים נשאו עיניהם אליה.

מיכל, הבת של ציזלינג - אב שהיה כל חייו שליח ציבור, שמילא תפקידים מרכזיים בעין חרוד, בתנועה ובמדינה, והביא לילדים את ריחותיו וטעמיו של העולם הגדול שמחוץ לבית הקיבוצי. ומיכל - בתה של שרה, המטפלת טובת הלב, המתייחסת בהבנה למשוגות הילדות של הילדים.

משום יופייה ומעמדה המיוחד, דומה שמיכל התבגרה מוקדם מבנות כיתתה, שחשו ילדותיות לעומתה, כשהסתופפה בחברת שייקה וחבריו הפלמחניקים.

עם סיום בית הספר פנה כל אחד למסלול משלו. מיכל בחרה להקים משפחה וזאת הייתה יצירתה המופלאה, כשהביאה לעולם שמונה בנות ובנים - אכן פאר יצירתה.

מיכל הייתה יוצאת דופן בקשר שלה למקום. הייתה גאה בעין חרוד ואהבה אותה, תמיד הגנה עליה. האם ינקה זאת בבית הוריה? במשך 69 שנות חייה כמעט לא יצאה מפה - "כעץ שתול על פלגי מים" - כשהיא מעניקה בעצם נוכחותה הרגשה של המשכיות ושורשיות. 

מיכל דמתה ל"אם הגדולה", בעלת לב רחב, הפורשת חסותה על כל שלוחות המשפחה, ביתה פתוח תמיד לכל צאצאי המשפחה התרים אחר דבר מאכל ומשקה בהפסקות בין השיעורים בבית הספר ובכל שעת רצון.

שנים רבות עבדה מיכל וניהלה את חדר האוכל מתוך הזדהות והתמזגות, עד שקשה היה לתאר את חדר האוכל בלעדיה, כאילו היה ביתהּ שלה. בחוש אסתטי מפותח היה חשוב לה שחדר האוכל ייראה מטופח וייתן הרגשת בית. דאגה לשולחן השבת, למפות, ל"פרוכת" שנתלתה מדי יום שישי, לעציצים, לניקיון וכמובן - לאוכלים. תמונת היומיום בחדר האוכל הייתה של מיכל במרכז ומסביבה אולפניסטים, מתנדבים, חברים שבאים לתת תורנות וחוזרים לענפיהם. מיכל - היסוד היציב והקבוע בלב הקיבוץ, בחדר האוכל, עינה פקוחה, אוזנה קשובה ואכפת לה, כל כך אכפת לה לעזור לפתור בעיות שחשה שהיא יכולה לסייע בפתרונן.

מיכל לא מילאה תפקידים רשמיים, אך הייתה מעורבת כל כולה בכל תחומי החיים במשק וניסתה לתרום בדרכים משלה.

במחלתה התגלתה מיכל בכל אנושיותה והאופטימיות שבה. באהבת החיים  שלה גייסה את כל כוחותיה וחיוניותה למאבק במחלה. שום תלונות או בדל ביקורת לא השמיעה למרות שתלותה ברופאים ובסובבים אותה גברה והלכה. היא כאילו גילתה את פניו היפים של העולם, את הצד המואר שבו. הייתה אסירת תודה על כל מה שעשו למענה ועיניה היפות, שניבטו מפניה החיוורות, זהרו. מי שבא לעודדה יצא מעודד. אהבנו אותה.

נופה של עין חרוד ייחסר אותה מאוד.