דבורה בר שדה

בגיל ההתבגרות הצטרפה דבורה לתנועה הציונית בלאו-וייס (כחול לבן), שמטרתה הייתה להגשים את הציונות ולעלות לארץ ישראל.

דבורה התחילה ללמוד בתיכון, אך הוריה שכנעו אותה להפסיק פן בהיותה מלומדת מדי לא תצליח למצוא חתן. כך נאלצה דבורה לעבוד בחנות המשפחתית, אך לקחה שיעורים פרטיים בעברית, אנגלית ופסנתר. אחיה, ארנולד, הדריך בתנועה הציונית ובבית ההורים התארחו מנהיגים ציוניים שהגיעו מארץ ישראל: יהודה שרת, אנצו סירני ועוד. ביקורים אלה קירבו את דבורה עוד יותר אל הציונות.

ב-1932 נקלעה דבורה לאסיפת בחירות ונתקלה לראשונה בקריאות גנאי שהופנו אליה כיהודייה. היא החליטה לממש את עצמה בארץ ישראל ולהגיע לקיבוץ, אך חשה מחויבות לעזור בפרנסת המשפחה. בשיחה עם אנצו סירני הוא הציע לה לעלות ארצה ולאחר שתתארגן, לצרף אליה את שאר המשפחה. הוא המליץ לה להיות לולנית. בעקבות השיחה הזאת, דבורה יצאה להכשרה חקלאית בהמבורג.

ב-1934 עלתה דבורה לארץ, לקיבוץ עין חרוד. כבעלת מקצוע נכנסה לעבוד בלול ולאחר מכן השתלבה בעבודה בחינוך.

ארנולד, אחיה, עלה אחריה וגם הוא הצטרף לעין חרוד. כשבגרמניה המצב הדרדר, הצליחה דבורה לעזור להוריה ולאחותה שולמית לעלות לארץ, לעין חרוד.

ב-1940 נישאו דבורה ומשה-פריץ בר-שדה. פריץ, שלא היה ציוני במיוחד, הגיע לביקור בעין חרוד, החליט להישאר והתקבל לחברות.

ב-1942 נולד הבן הבכור, גדעון. ב-1946 נולד הלל וב-1950 נולד הבן הצעיר, עמרי. המשפחה חייתה באושר, שנקטע כאשר גדעון, הבן המוכשר, הנאמן למשפחתו והאהוב על חבריו,  נפל בעת אימוני טיס בחיל האוויר. הייתה זו מכה קשה למשפחה, אך דבורה ומשה עשו כל מאמץ כדי לשמור ולטפח את התא המשפחתי.

דבורה עזבה את החינוך ועברה לעבוד כמזכירה במפעל "פלדות".

במשך כל השנים השתתפה דבורה, צמאת הדעת, בחוגי לימוד במשק, בלימוד תנ"ך, ספרות וידיעת הארץ. כתבה בכישרון, בהומור ובטעם רב ברכות לחבריה ולילדיה, וגם רשימות ליומן המשק.

הלל ועמרי נישאו והקימו משפחות משלהם, נולדו הנכדים.

ב-1977 נפטר משה. 

ב-1990 חלה הלל בסרטן והחל מאבק ארוך, קשה ומכאיב, עד שבשלהי 1997 נפטר.

זמן קצר לאחר מותו של הלל נפטרה גם שלומית, אחותה הצעירה של דבורה.

בשנות חייה האחרונות קשתה על דבורה התנועה ולמרות רצונה העז להישאר בדירתה ולהיות עצמאית בסביבתה המוכרת, היא נאלצה לעבור לבית חרוב, בו התגוררה על אחרית ימיה.

יהא זכרה ברוך בתוכנו.