טובה בן עזרא

היא ואחותה למדו בבית ספר קתולי אנטישמי, ומפני שלא הכחישו את יהדותן, סבלו מאפליה והשפלות. הן הפצירו בהוריהן לצאת מפולניה אבל ההורים סירבו.

בגיל 15 הצטרפה טובה ל"החלוץ הצעיר" ושמעה רבות על ארץ ישראל מהשליחים ומהמדריכים. היא הציקה להורים שברצונה לעלות לארץ. מי שהשפיע עליה במיוחד היה בני מרשק. ההורים נכנעו וטובה יצאה להכשרה בלוצק. התנאים היו קשים, אוכל לא היה. לפעמים הגיע הלחם בלילה ואז קפצו כולם מהמיטות והתנפלו עליו בשמחה, שנמשכה בשירה וריקודים עד אור הבוקר.

בהכשרה הכירה טובה את אהרונצ'יק, שעלה לפניה והגיע לעין חרוד. הוא הגיש בקשה לסרטיפיקט בשבילה, דבר שזירז את עלייתה. בהגיעה לנמל חיפה לא חיכה לה איש - המברק ששלחה לא הגיע. טובה גילתה תושייה והגיעה במונית ליגור, זכרה שהקיבוץ סמוך לחיפה. ביגור פגשה חברים מההכשרה שקיבלוה בשמחה. למחרת נסעה לעין חרוד ברכבת העמק.

החיים בעין חרוד לא היו קלים. בני מרשק ואשד אמרו לחניכים: "דבש לא תלקקו". אך למרות התנאים הקשוחים, העולים התקבלו יפה בעין חרוד. רק הפילוגים וניגודי ההשקפות תמיד גרמו מתח רב.

טובה התגייסה לכל משימה - במטבח, בחדר האוכל ובחקלאות: ברפת, בפרדס, בכרם ובמטעים, וכן גם בבתי הילדים. ברפת קיבלה הכשרה ממשה היימן, מסורקין ומטובה שופמן. לאחר 8 שנים נאלצה לעזוב בפקודת הרופא בגלל התקפות אסטמה קשות. בפרדס הייתה הזריזה באורזות והגיעה לשיא של 100 תיבות ארוזות ביום. בכל מקום בו עבדה זכתה טובה להערכה רבה על חריצותה, אחריותה וזריזותה. עבדה בהתאם לצרכים, בלי חשבון, מתוך תחושת שייכות לקיבוץ.

במשך כל השנים היה בה צימאון ללמוד, לטייל להעניק לחברים ולמשפחה. השתתפה בחוגי לימוד ונהנתה מהפעילויות שהוצעו במשק. גילתה יצירתיות בסיפורים, בשירה ובהומור הנפלא שלה. חלק מאמרותיה החכמות והקולעות הפכו למטבעות לשון בעין חרוד.

טובה הייתה "אימא פולניה" שהתמסרה בכל נפשה למשפחתה, לנכדיה ולניניה, גם בערוב ימיה, כשמדווי גופה הכבידו עליה. אהבת המשפחה והניגון ציינו אותה עד לרגעיה האחרונים.

יהא זכרה ברוך.