חנה בוירסקי
י' באלול תרס"ח - כ"ה חשון תשס"א
6/09/1908 - 26/11/2000
חנה נולדה להוריה, שבתאי ובלה לוּנִיַנסקי כבת אמצעית, אחרי אסתר הבכורה ולפני אחיה יוסף, בעיירה הקטנה רוז'נקה ברוסיה הלבנה. העיירה השתרעה על גדות נהר שהיווה את נוף ילדותה.
האב, יהודי אמיד ובעל עמדה בעיירה, העשיר את לימודי ילדיו ע"י מורים פרטיים שבאו מהעיר הסמוכה, גרודנה, בלימודי עברית, תנ"ך, ספרות וחשבון. חנה למדה בשקיקה וגילתה עניין רב בספרות, שירה ואמנות.
תהפוכות הכיבוש עברו גם על הישוב היהודי ברוז'נקה. במלחמת העולם הראשונה נכבשה העיירה ע"י הגרמנים, שפתחו בה בי"ס יסודי. המשך ללימודיה עשתה חנה בעיר לידה, בו למדה גם רוסית.
מנעוריה בלטה חנה בתבונת כפיים. עבודות הרקמה שלה נעשו לשם דבר ואף היו ידועות כמעלה בחיה בארץ.
בתום לימודיה נישאה חנה לחיים בוירסקי, גם הוא בן העיירה. יחד נפתחו שניהם לרוח הציונות והיו פעילים בתנועה בעיירה. פגישתם עם שליח הציונות בפולניה, גרשון אוסטרובסקי, העניקה להם סרטיפיקטים למרות שלא עברו הכשרה כמקובל. עקב כך החליטו לחיות לפחות שנה אחת בקיבוץ. ב-1933 עלו ארצה. על החוף פגשו את טבנקין, תרשיש וגרשון.
מספרת חנה: "כיוון שחששו שאני, המפונקת, לא אחזיק מעמד בחיי הקיבוץ, כיוונו אותנו לעין חרוד, משק מבוסס יחסית. רצו שמיד נצא לעין חרוד, אך אני רציתי לפגוש קודם את אחותי, אסתר, שגרה בירושלים ולא יכלה לפגוש אותנו בנמל. טבנקין לא היה מרוצה: "קודם תעבדי קצת, תכירי את המקום". קיבלתי מצב רוח. ואז ניגש אליי תרשיש ואמר: "טוב, תיסעו קודם לירושלים, אך ביום שישי עליכם להיות בעין חרוד". ביום שישי הגענו ברכבת לעפולה, חיכינו לעגלה שתיקח אותנו לעין חרוד. בא בן-עזרא, הביא אותנו עד חדר האוכל ושם השאיר אותנו. עמדנו נבוכים בפינה, ליד הדלת מתחת לשעון וחיכינו. והנה ניגשה אלינו אישה טובה ומאירת פנים, הושיבה אותנו לשולחן: "קודם כל תאכלו, אחר כך נראה". הייתה זו שרה יצקר."
מאז קשורה חנה לעין חרוד ושזורה בחייה. ראשית ימיה היו בגן הירק, התאקלמות קשה לנערה שלא הורגלה בעבודת כפיים. עד מהרה עברה לעבוד כמטפלת בגיל הרך. שנים רבות גידלה חנה דורות רבים של ילדים בבית הפעוטות ואח"כ, עם הפילוג, כמטפלת בגן. יחד עם מלכה שום הקימו את גן חדיש והמשיכו לעבוד בו שנים רבות.
התא המשפחתי היווה את מרכז חייה, כשנוספו למשפחה יונתן הבכור ואח"כ מיכל. חנה וחיים הרחיבו את מעגל החברים ויצרו קשרים חמים בעבודה ובחברה.
הפילוג שבר את המערך החברתי שלהם כשמיטב חבריהם נפרדו מהם.
אחרי 30 שנות עבודה בטיפול, עברה חנה למתפרה ושוב ניתן ביטוי לתבונת כפיה. עוד לפני כן הוטל עליה לרקום את דגל הקרן הקיימת ואת דגל בית הספר, שהיה עובר ממחזור למחזור בחגיגות סוף הלימודים של כיתה י"ב.
מסירותה לעבודה ולחובות המשק היו ללא סייג ובד בבד הייתה שותפה לחיי המשפחה.
ב-1986 נקטעה השלמות של מעגל חייה עם מותו של חיים. 14 שנותיה בלעדיו היו ספוגות געגועים ובדידות.
ברקע חייה ליוותה אותה תמיד שואת המשפחה שנשארה באירופה, בה נספו הוריה, אחיה יוסף וכל משפחתו של חיים. נותרו בה תחושת כאב והחמצה של שלא הצליחו להצילם.
לאורך כל השנים ליוותה אותה אחותה אסתר, שעלתה עם משפחתה 8 שנים לפני חנה, והייתה שותפה לתא המשפחתי של חנה בעין חרוד.
ארוכה וממושכת הייתה זקנתה, כשהיא עטופה במסירות ובאהבת משפחתה - ילדיה, נכדיה וניניה. חנה זכורה להם כמפלט חם, בטוח ומלא אהבה.
גם בימיה הארוכים בבית חרוב נשארה חנה עדינה, אוהבת, אסירת תודה לכל מטפליה. שום מרמור או טענה לא נשמעו מפיה על אף ימיה הקשים בתקופה האחרונה.
חנה השיבה את נשמתה לבורא בשבת 18.11.2000, בשלווה וברוגע הטבועים באישיותה.