רותי צוקר
רותי בת דורה ונחום שוורצקופף, נולדה ב-25.6.1938
בעיירה קלוּז', שבצפון רומניה על גבול גרמניה. בבית דיברו גרמנית וכל האווירה
וההתנהלות היו בהשפעת התרבות הגרמנית.
אמה ושתי דודותיה, העניקו לרותי ילדות טובה
ומאושרת, חמה ומחבקת.
רותי זכרה את כניסת הגרמנים לעיירה. הגרמנים,
בעזרת תושבי המקום, אספו את הגברים היהודים לשדה, ציוו עליהם לחפור בור גדול,
כשנשות העיירה צופות במחזה, ואז נורו כולם.
גם אביה של רותי – נחום, נרצח ביום ההוא.
אמה והדודות עבדו לפרנסתן בשדות הסמוכים לעיירה
ורותי הופקדה בביתה של מטפלת רומניה עד ששבו מן השדה. כך הצליחו רותי, אמה ואחות
האם, אווה, לשרוד עד העלייה לארץ ב-1951, לפרדס חנה.
ב-1952 הגיעה רותי לעין חרוד שאחרי הפילוג, לחברת
נוער ט', שהשתלבה בהמשך עם ילדי המשק. ברשימה ליוכבד תרשיש תיארה את קליטתה כך:
"כשבאתי לעין חרוד הייתי ילדה מפונקת והקליטה לא הייתה לי קלה. לזכותן של
המטפלות אז ייאמר שקיבלו אותי בהבנה, ולא רק אותי, כי אם את כולנו". היא
השתלבה בחברה ובכיתה, הכירה את אפרים צוקר לו נישאה אחרי שרות צבאי חלקי, ב-1956,
יומיים לפני פרוץ מלחמת סיני. אחרי שנה נולד הבן נחום שנקרא על שם אביה של רותי.
הוא נפטר ממחלה והוא בן חודשים אחדים. ב-1958 נולדה חגית, יפתח נולד ב-1962, ואחרי
עשור נולד דורון בן הזקונים. בית המשפחה היה לרותי, שגדלה כבת יחידה, למרחב המוגן.
הוא נתן לה ביטחון ופרטיות, ובו יצרה, השקיעה וטיפחה עבור ילדיה אווירה של חום
ואהבה.
אמרה חגית: "קראתי לאמא "שורדת".
למרות שרגשית הייתה קשורה מאד לאמה דורה ולדודתה אווה, היא ידעה להשתלב במרחב,
בעין חרוד, לתרום ולעשות בו רבות".
בשקט שלה ובתבונתה הרבה, ידעה לקדם כל תחום בו
עבדה ולעבור לחזיתו – כך כשהייתה מטפלת והפכה למרכזת החינוך ולמדריכה בישובים
צעירים, כך כשבעבדה במחסן הבגדים והשכילה לעשות את איחוד המחסנים. בתפקיד מזכירת המשק
בחג השישים הובילה את הקמת גן השעשועים.
רותי הקימה במשק את ועדת הרווחה וועדת הקשישים,
אותן ריכזה לאורך שנים. גולת הכותרת של יוזמותיה היו שיפוץ האיזולטור והפיכתו לבית
סיעודי – הוא בית חרוב. ב-1981, יצאה ללמוד עבודה סוציאלית ומיד השתלבה כעובדת
סוציאלית בקיבוצים גלגל, מעוז חיים, גבע וחפציבה. רותי עבדה במחלקת הרווחה במועצה
האזורית עד שגויסה לתנועה הקיבוצית כמנהלת האגף לעבודה סוציאלית. משם, נרתמה והקימה
את מרכז היום ב"דורות בגלבוע", אותו ניהלה 12 שנים.
את דעותיה ומסקנותיה על תחומי חיינו, כפי שצברה
מתוך ניסיון עבודתה, ויוזמות שדחפה לשַנות וגם ליישם, הביעה וסיכמה מעל דפי היומן.
אך יותר מכל הפכה רותי לכותל ולפה לחברים שהיו במצוקה אישית. היא סייעה להם
במגעיהם עם עין חרוד. המשפט "סייג לחכמה – שתיקה", כמו נכתב עליה. בזכות
היושרה, התבונה והדיסקרטיות, זכתה לאמון הציבור ולהערכתו.
בעשור שעבר מפטירתו של אפרים ויציאתה לגמלאות, מיקדה
רותי את חייה בד' אמותיה, נהנית מילדיה ושבעת הנכדים, שבגרו וגמלו לה בליווי צמוד עד
אחרון ימיה.
בשנת חייה האחרונה, נאלצה לעקור מביתה ועברה
לבית חרוב. וכך, הבית שכל כך האמינה בצורך לבנותו ולהרחיבו, העניק לה את הביטחון
והמוגנות שחשבה שעל הקיבוץ להעניק לחבריו המבוגרים.
בצנעה ובשקט, שכל כך אפיינו אותה, בשנתה, עזבה
רותי את העולם הזה.
יהי זכרה של רותי לברכה בתוכנו