שם (ג'ים) מיכאלי

אני נולדתי ב-28.2.1924 בחיפה, להורי שרה ויצחק מיכאלי שעלו לארץ בעליה השלישית.

הגעתי לעין-חרוד ליד המעין כתינוק  אך הראשית החווייתית שלי קשורה לעין-חרוד  - בחוויות הממשיות שחוויתי ובחוויות שאגרתי בנפשי ואנסה לתת לכך ביטוי.

החושים בהיווצרותם ובהתפתחותם, מטמיעים את סביבתם הקרובה, מגווני הלבן - כאור, כסדין, מעטה לבושן של אמא והמטפלות, בהמשך, הבחנה והתפעמות מצבעים וגוונים שונים, קליטת רעשים למיניהם וקולות. הכל מתחיל מהקרוב יותר והמוכר-טבעי - אמא אבא. הבחנה-הרגשה בין קרוב-עד-מגע, מתקרב ומתרחק. הרגשת הסביבה הקרובה והטמעת גורם של מקום וביטחון. במקביל הרגלי התנהגות-התנהלות סביבתית, החוזרים על עצמם ומשרים בטחון ורוגע בתת-מודע.

היציאה אל החוץ, בחיק ההורים. האור הגוונים הקולות והמראות, הכל מתעצם. ישנם השמיים כמשהו בהיר, ענק ורחוק; ויש קרוב יותר וכהה, שהופך ירוק וחום ומשהו שביניהם, והכל מלווה בהעברת מסר קולי ורגשי מההורה.

שבת. יום חורפי יפה וצלול. המשפחה – אמא, הבן הגדול, אבא עם הבן הקטן על הידיים, יוצאים לטייל, כמובן אל מעלה הר הגלבוע. הכל קרוב מאוד, המדרון מתחיל להוריק וככל שעולים, כמובן באיטיות, מרגישים את הבהירות מסביב. קודם את הקרוב יותר על שלל הצבעים מחום האדמה ועליה נבטי צמחי ההר בירקותם הנצמדים אל בין הסלעים בגווניהם האפורים לבנים וכהים ומה שביניהם והכל קרוב וידידותי. הילד הגדול, אולי כבן ארבע, ממש חי את הסובב קופץ ורץ בין הסלעים ופתאום מגלה את החיפושית, את מרבה הרגליים והכל מסקרן. הבן הקטן עוקב אחריו ומבלי משים פתאום מחייך משהו ואז פונה האבא אל האם: "תראי הביטי על הבן הקטן שלנו, הוא מרבה לחייך וזאת לא רק הפעם, זה קורה מדי פעם". וממשיכים לעלות. המראה הנפרש כלפי מטה מקסים, החל מהמורד המוריק המשתפל כלפי מטה אל שכונת צריפי הישוב הצעיר ושביליו המשתרגים ביניהם ושם, מעט מערבה, המערה ממנה מפכה המעיין אל אפיקו המתמשך אל בינות לעצים הצעירים שזה לא כבר ניטעו סביבותיו. יותר למרחק נושק העמק לגבעת המורה ומזרחה לה משתפלות גבעות ובהמשכן צפונה משתרעת רמת כוכבא. יותר לכיוון מזרח מתנשאת חומת הרי הגלעד הסוגרת דרומה את עמקי המזרח.