שולמית (שולה) ציזלינג

בגיל שנתיים, כשהישוב התבסס מעט, הגיעה שולה עם הנשים והילדים לשדה נחום. חומת העץ הכפולה, שחצץ דחוס בין קירותיה, הייתה הזיכרון הראשון שנחרט בה. ילדותה עברה בצל הפחד מהערבים, הגפירים ("גפרורים" בפיה) היוצאים לשמירת הלילה ואישה מבוגרת הבוכה על רצח שומר השדות, וכן, האיסור לצאת מהחומה ולהתרחק מגבולות המשק, שדות בוערים באש, כל אלה היו חלק קבוע מנופי ילדותה.

כשהייתה בת 6 חלתה אמה שושנה במחלת לב. שולה ליוותה וסעדה אותה במחלתה עד למותה כ-12 שנים מאוחר יותר, וטיפלה גם באחיה הצעיר, דֶדיק.

למרות החיים הקשים והדחוקים - עבודות השדה הקשות שהוטלו על הילדים, זוג נעליים יחיד בחורף וזוג סנדלים יחיד בקיץ - זכרה שולה את ילדותה כילדות מאושרת ובעלת משמעות: "חשנו שכל רגב אדמה שאנו מעבדים וכל שתיל שאנו שותלים, זו תרומתנו לעם היהודי".

בכיתות ההמשך למדה שולה בעין חרוד וכך הכירה את צבי. שולה שירתה בגולני וצבי שירת בשייטת. בלילות היה צבי "שואל" מכונית או טרקטור ובא לבקרה.

שבוע לאחר שחרורו של צבי נישאו. אחרי החתונה נכנסה שולה לעבוד בהנהלת החשבונות בעין חרוד. לצבי ולה נולדו שושני, גליה וניצה ואז יצאה שולה ללימודי הוראה בסמינר אורנים. 6 שנים לימדה בבית הספר היסודי המקומי, מהן שנתיים כמרכזת ביה"ס.

משם עברה שולה לעבוד בהנהלת חשבונות של פלדות, ובזמן הזה נולדה בת הזקונים, שרון.

שנים ארוכות עבדה שולה בהנהלת החשבונות - במשק, בדיקם, בקיבוץ דוברת ושוב בדיקם.

עד למותו הפתאומי של צבי ב-1997, הייתה שולה, כדבריה, עשירה ומאושרת עם 4 בנותיה, 10 נכדיה ובן זוג שהיה חבר. המשפחה הייתה לה העיקר - הם ניצבו לימינה בשעות הקשות מאז והיו לה לעוגן ותכלית להמשך החיים. שרון נישאה ונולדה עפרי. שולה כאילו התפייסה עם הגורל והמקום.

שולה שהצטיינה בחוכמה, בצחות לשון ועוז הביטוי, בשנינות ובכישרון יצירתי, ידעה להשפיע, לעוץ עצה ולשאת באחריות רבה בתפקידים שמילאה ובחברויות שרקמה. 

בלי פרידה, בלי קול - הייתה ואיננה. מופתעים, כואבים, מתגעגעים - כך נפרדנו ממך.