איה גוזס-סבוראי
ז' אייר תרפ"ב - י"ט כסלו תשס"ה
5.5.1922 - 2.12.2004
איה נולדה ב-1922 בחיפה, להוריה שרה יצקר ושמואל סבוראי, מאנשי העלייה השנייה, שיועדו להצטרף לעין חרוד לכשייפתח שם בית תינוקות. עם זאת, כשהגיעו לקיבוץ לקחה שרה את איה ללינה משפחתית מחשש ששנתהּ תופרע בלילה.
ילדי עין חרוד בשנות ה-20 היו ילדי טבע וחופש ששיחקו וטיילו בסביבת הגלבוע והמעיין.
להורים לא היה זמן ולא סמכות לחנך, ובכל זאת הייתה להם השפעה מכריעה.
כאשר חלתה שרה בקדחת, המליץ הרופא על שינוי אקלים וההורים יצאו לגרמניה. איה ויוחי נשארו אצל הדודה רבקה יצקר, אחותה של שרה, אלמנתו של צבי שץ שנהרג עם ברנר בפרעות 1921.
ב-1929, עם פרוץ המאורעות, הועלו ילדי עין חרוד לגבעת קומי ושוכנו ברפתות, מבני האבן שאך זה נבנו. לרוב הילדים היה המעבר, מהמעיין עם סביבתו הירוקה לגבעה החשופה, ממש משבר.
מוריהם היו שושנה המורה ואחר כך משה כרמי, שלימד שנה אחת, שהעניקה חוויה לכל החיים. מכיתה ד' ועד סוף בית הספר חינך אותם חיים שפרוני, מורה כמעט יחיד שהתמודד עם המשימה בדרכים מקוריות. העבודה הייתה חלק חשוב מהחינוך ומההשתלבות במשק. הילדים חונכו לעבוד.
כשסיימו את בית הספר שובצו בענפי המשק. בנות אחדות עמדו בכל תוקף על זכות לשוויון בענייני עבודה והשתבצו במסגרייה.
כמקובל אז, יצאה איה בסוף בית הספר לשנת חופש והגיעה לנהלל ולכפר יהושע, לירושלים, לשכונת הפועלים בורוכוב ולקיבוץ צעיר של השומר הצעיר, עין השופט, שהכול היה בו בחינת בראשית.
ב-1940 חזרה לעין חרוד ויזמה את הקמת "חוג הנוער" לצעירים, שעסק בבעיות כלכליות וחברתיות. יוספל'ה העלה לדיון את שאלת גיוס בני המשק - לפלמ"ח או לצבא הבריטי או לנוטרות? בהשפעתו התגייסו רוב בני המשק לפלמ"ח.
ב-1942 התגייסה איה לפלמ"ח. שירתה בכיתת הבנות במחלקת המטה באילת השחר, הועברה דרומה, לנגבה, ככוח הגנה מפני פלישה אפשרית של הגרמנים. עברה ביָגור קורס ימי קצר, בו הוכשרה לקבלת עולים-מעפילים ושוחררה עם הוותיקים ל"רזרבה".
ב-1945 חזרה לעין חרוד, אך לאחר זמן קצר, בהשפעת חברה מהפלמ"ח, החליטה להצטרף לקיבוץ בית קשת. אחרי 4 שנים בבית קשת, שוב התגייסה לפלמ"ח כקשרית של קורס מכי"ם. עם פרוץ מלחמת העצמאות, חזרה לבית קשת.
באוגוסט 1948 הגיעה לבית קשת קבוצת עולים מבולגריה. בין חבריה היה בחור רזה מאוד שעבד בדיר ויצא למרעה מצויד בספרים עבים. זה היה שלמה גוזס ואתו קשרה איה קשר. כשיצא שלמה לעזרת הוריו, שעלו לארץ, עזבה גם איה את בית קשת והדריכה בתנועת הנוער העובד בתל אביב, שם שוב הצטלבו דרכיהם והם החליטו להקים משפחה בעין חרוד.
בעין חרוד נולד בכורם, יעקב. איה עבדה בגן הירק, ברפת ובחדר האוכל. המשפחה הקטנה התרחבה עם הולדת עמירם, ענבל ומרים.
תקופת הפילוג הייתה קשה לאיה במיוחד מפני שהוריה נשארו במפא"י, נאמנים לבן גוריון. הוחלט לא לערב פוליטיקה במשפחה ויחסי המשפחה נשארו יפים במשך כל השנים, כששרה עוזרת לאיה בגידול הילדים.
בעבודה בחינוך המיוחד התחילה איה ללא הכשרה מקצועית. ראשית עבודתה הייתה עם ילדה שנולדה חרשת. אחר כך צורפו ילדים נוספים ואיה עבדה אתם במסירות רבה כשהיא מלוּוה בהדרכה מקצועית שוטפת. אחרי כ-6 שנים יצאה איה לסמינר אורנים לקורס של חינוך מיוחד, אותו סיימה בהצלחה רבה. כשחזרה מהלימודים התאכזבה שלא שלחו אליה יותר ילדים לטיפול.
נחמה, גיסתה, שריכזה אז את חדר האוכל הזמינה אותה לעבוד אתה, וכשנחמה יצאה ללימודים ריכזה איה את חדר האוכל במשך 3 שנים.
היא חזרה לתקופת מה לחינוך המיוחד, אך לא הצליחה לעצב את העבודה לפי רוחה. מלימודים חלקיים באוניברסיטת ירושלים יצאה לעבוד בהוצאת הספרים של הקיבוץ המאוחד בתל אביב.
בינתיים התחתנו מרים, ענבל ועמירם ונולדו הנכדים.
מותו של יעקב, הבן הבכור, גרם משבר קשה לכל המשפחה. איה עבדה על עצמה כדי להתאושש ולהמשיך. הנכדים היו לעזר רב וסייעו למשפחה בהתמודדות.
כששבה מעבודתה בהוצאת הספרים בחרה איה לעבוד בתחביבה, הגינון. היא טיפחה בפינת החי את הצמחייה והוסיפה בה פינות כמו: שבעת המינים, ארבעת המינים, פרדס קטן בו מוצג עץ מכל מין. בחלקה, בה נטעו רפי ועבד עצי יער ישראלי, שתלה את צמחיית הגלבוע, נוסטלגיה לתקופת המעיין. עבד, ידידה מילדות, בנה לה בריכת נוי, סביבה גידלה איה את כל צמחי הביצה שזכרה. בכך ראתה סגירת מעגל עם ימי ילדותה.
בשנותיה האחרונות חלתה במחלת לב, וממנה נפטרה. בלכתה נקרעה נימה חיונית במארג המחבר את כולנו אל שורשינו. בעצב הפרידה נמסך צער הוודאות שעין חרוד בלעדיה כבר אינה אותה עין חרוד. ספסלים מיותמים בחצר המשק יזכירו לשלמה ולנו שאיה חסרה בינינו.
יהא זכרה ברוך.