ברוריה כהן בן-יעקב
היום שבה אל
אדמת העמק ברוריה, או כפי שנקראה פה – ברוריה בן יעקב.
כאשתו של
ויניה כהן, הגיעה מקבוצת החוגים – בית השיטה, עם בתה דליה. טיפוס חדש במשק
שאוכלוסייתו מגוונת ורבת רבדים וכמעט כולם, מקורם בחו"ל והיא, תלמידת
הגימנסיה הרצליה, שורשיה בארץ ובהולדת המחנות העולים.
מהר מאד נקלטה
בעבודה, זריזת כפיים, אחראית ובעלת תפיסה טובה והתמצאות.
גם חברים רבים
היו לה מקצוות שונים, גאולה ולוויטה, שרק'ה ברנד, משהל'ה, זרובבל, שרה וציזלינג
ומטפלות בגיל-הרך.
שמונה עשרה
שנים עבדה בגן-הירק, עד שיצאה לתפקיד.
אחר-כך עבדה
בבתי-הילדים.
מעורבת בחיי
המשק ונוטלת חלק בפעילות בחברה ובבתי-ילדיה, עפר וניר.
קולה נשמע
תמיד, ברור וחזק, עברית יפה עם שיירי מבטא רוסי שנשמר מבית הוריה. דמות בולטת.
בשנותיה
האחרונות, משנת 1975, חייתה במעגן מיכאל,
לשם עברה אחרי מות ויניה, אל בתה דליה.
אכן עברו שנים,
השתנו דורות והקרובים אליה בעין חרוד בחייה, ידידים ושותפים, כבר אינם. הלך דור ונעלם.
לרבים
בעין-חרוד אינה מוכרת. נותרו זיכרונות של חברים וקבוצות הילדים שגידלה וטיפחה בבית
הפעוטות ובגן הילדים – הם והוריהם זוכרים את מסירותה ואחריותה; והילדים, כבר כמעט
סבאים, ועוד שומרים זיכרונות של חגים יפים, שמחות פורים וקבלות שבת חגיגיות בגן.
היא מצחצחת, וחוגגת, גאה ועליזה, בהם נותרו הזיכרונות. וברוריה אחת מהנשים החזקות,
לרבים כאן היום כמעט אלמונית....
אבל שייכת –
באה אל האדמה הזו, מצטרפת אל בני דורה – אבני הדרך, והשורשים.
מתוך מכתב
לעזה, עם קבלת פרס העבודה ע"ש נמיר בשנת 1984, על עבודתה במפעל פלסאון,
בהיותה בת 77:
21.9.1984
אני ממשיכה להתגעגע לשורשים שמהם נעקרתי ומדי פעם
עולה בי מחשבה, האם לא עשיתי את טעות חיי?
אך אם לנתח את הדברים בהגיון קר, טוב שעברתי הנה לא כשבר כלי וטוב שיש לי
פינה בה אני מוצאת סיפוק בעשייה היומיומית.
אף פעם לא
חשבתי שאפשר למצוא חיים ונשמה במוצרים חד-גוניים שהם נפש התעשייה. תמיד חשבתי שאדם
שאינו חש ומריח את ריח האדמה לוקה בחסר. עבדתי 18 שנים בגן-הירק והרגשתי את האדם
ואת האדמה כאילו חד-הם. וגם כשעבדתי במקומות אחרים הקשר הזה לא ניתק ופתאום,
נקלעתי לעולם אחר ולמדתי גם כאן לחוש את החיים שבדומם.