מוני (אמנון) אופיר
בעין-חרוד הוא היה תמיד מוני –
אך כשנולד, באלול תש"ד - 12.9.1944, ברמת השרון, להוריו בלהה ואליהו אופיר אח לורדה הבכורה, נקרא שמו אמנון ואחותו התאומה נקראה תמר.
אמנון ותמר, גדלו יחד, בחברות קרובה, שלפעמים הופרה במריבות ילדות, היו
בתנועת הנוער והופרדו זה מזו רק כשהגיעו לכתה ז'.
בגמר כתה ח' (1959) החל מוני ללמוד
בבית-הספר החקלאי בכפר הירוק אך רצה להגיע לקיבוץ, לעין-חרוד. היו לו בעין-חרוד גם
ימים קשים בהם חשב לחזור הביתה, אך העניינים הסתדרו, ומוני נשאר בעין-חרוד.
מסלולו חייו מגמר בית-ספר היה מותווה –
שרות צבאי, חזרה לעין חרוד למדגה ויציאה לשנה שלישית בקיבוץ אילות .
באילות עבד מוני במטעים וכנהג המכבסה,
ושם פגש את דפנה, בת נען, שכמוהו הייתה שם
במסגרת שנה שלישית. החתונה התקיימה עוד
באותה שנה בנען ומוני ודפנה, כמוהו, אחות תאומה - היו לשלם זוג קרוב ואוהב.
ההחלטה והשיבה לעין-חרוד היו ערב מלחמת
ששת הימים, ומוני, דאג לדפנה שלא נקלטה עדיין בקיבוץ החדש.
עמית נולד שנה ב-1968 ואחריו נולדו רז, דגנית
והגר. דפנה מוני והילדים, הקימו משפחה קטנה בעין-חרוד, משפחה מלוכדת, קשורה מאד,
מאושרת.
אחרי ארבע שנים של עבודה בפלחין, הצטרף מוני
לצוות פלדות, שהיה למקום עבודתו מאז ועד אחרית חייו. בפלדות עבד בתחומים שונים, בתחילה,
בהנהלת שמעון שפרוני היה בצוות ההקמה של
מחלקת התנורים האוגרים, במכבסות ועוד. כשהיה סדרן עבודה, היה שמעון המזכיר ותמך בו
במילוי התפקיד. יחד סגרו את מחלקת התנורים, ולפי רשימותיו והנחיותיו הכתובות של
שמעון, פתח אותה מוני שוב.
בשנים האחרונות היה בצוות הקסטות, אחראי
על תחזוקת המחשבים וריכוז החשבונות מכרטיסי האשראי שבמכונות והעברתם לבנק.
הוא לא ויתר על נישת העבודה כל עוד יכול היה.
איש מורכב היה מוני. התרוצצו בו ניגודים
- מחד, כלפי חוץ, סגירות רבה. איש עצור,
שתקן ולעצמו, מעטה שהסתיר נפש רגישה עם משיכה לאמנויות ורצון להוציא דברים החוצה.
מוני היה שחקן חובב כמעט מקצועי, משחק
תפקידי אופי ותפקידים קומיים בהצגות ילדים שהופקו בעין-חרוד ובחוגים דרמטיים
שהשתתף בהם. הוא היה קריין קבוע באירועים שונים.
מוני למד צילום בקמרה אובסקורה, והיה
צמוד למצלמה בחיי המשפחה והמשק, אותה החליף במצלמת הוידיאו, כאשר הצטרף לצוות
עין-קול מיד עם הקמת האולפן, לפני 18
שנים. הוא נסחף בעקבות איתן, שהטיף כל הזמן על חשיבות המשימה, ופיתח מחויבות
מאין-כמוה לתפקיד הנצחת הרגעים החולפים, הגדולים והקטנים בחיי עין-חרוד, נענה לכל
בקשה ולכל גחמה, לערוך סרטים – לכל חבר, אירוע, ומסיבה, מחפש עזרה והמשך במפעל החיים
המשותף לצוות עין-קול כולו איתן מורו, ולו עצמו.
לפני כשנה, בהכוונתו נרכשה מערכת עריכה
ממוחשבת ומשוכללת לעין-קול, מוני למד את רזיה ורק הוא ידע להפעילה. החרדה מכך
שהמערכת לא תפעל דחפה אותו לעבוד ככל האפשר, לא לוותר. במשאל רחוב קצר ליומן של
שלהי הקיץ האחרון אמר - זה חודש ההתנתקות
מעזה ולי יש "התנתקות" מהמחלות שלי. אני מרגיש יותר טוב ולא סובל מהחום
בזכות המיזוג. אלו הדברים העיקריים שאני מרגיש ובעקבות זאת אני יותר פעיל בעבודה,
טפו, טפו, טפו...
הברכה לא עזרה. כחצי שנה נאבק מוני, עם משפחתו
התומכת, בהתדרדרות והחרפת מצבו, נאבק על כל נשימה וכל יום חיים נוסף, עד שהגוף לא
עמד יותר בקושי, ומוני שקע ברגיעה אל שלוות הנצח. מותיר אחריו את המשפחה שגדלה
- ארבעת הבנים והבנות, כלות וחתנים בדרך,
9 נכדות ונכדים ודפנה המסורה אין קץ.
נוח בשלום על האדמה הזאת.