נירה חן (ליפשיץ)
נירה, נולדה בב' באדר ב, תרפ"ד, 8.3.1924. בת בכורה
להוריה שרה חן ואליעזר בן-עזרא, אחות לנעה ז"ל ומירהל'ה שרון. ביתם היה בית חם עם אב אהוב שלמרות עבודתו מחוץ
לעין-חרוד, התמסר מאד לבנותיו ולנירה במיוחד.
נירה, מילדי המשק הראשונים, תלמידי מחזור ה' של בית הספר
- חניכיו המובהקים של משה כרמי - ירשה מאביה אליעזר את הכשרונות המוזיקליים,
והייתה למגשימה נאמנה של שאיפות משה לטפח כלֵי ביטוי לחיים החדשים הנוצרים ליד
המעין, בעין-חרוד. נירה החלה ללמוד נגינה בהוראתו והתמידה, משכימה בבקרים לתרגולי
הנגינה והופכת לפסנתרנית המלווה את חגי המשק.
מאז הייתה המוזיקה לשפתה.
את לימודי המוזיקה
המקצועיים החלה בסמינר הקבוצים בשנים 1943-1942, והמשיכה בהם עוד שלוש שנים
נוספות באקדמיה למוסיקה בירושלים, מתמחה בנגינה בפסנתר, בהוראת הנגינה, ובקומפוזיציה
- בשעורים פרטיים שניתנו לה וליהודה שרת אצל המלחין יוסף טל.
בשנת 1948 נישאה
נירה לאברהם ליפשיץ מיבנאל ועקרה לשם. באותה שנה נולדה עירית.
ב-1950 חלתה נירה ואחרי כמעט שלוש שנות שהות בבתי חולים,
בעפולה ובשיבא תל-השומר, חזרה עם ביתה
עירית, רתוקה לכסא גלגלים, להמשיך את עשייתה המוזיקלית בעין-חרוד, במסגרת המגבלות
של מצבה.
בכיתת המוזיקה שנבנתה לצד דירתה, לימדה מוזיקה את תלמידי
בית-הספר והכשירה מנגנים לרגע, ומוזיקאיים לחיים - בחליליות, מנדולינות, גיטרה
וכמובן פסנתר. היא איתרה את המוזיקליים והמתמידים בין הילדים והם למדו נגינה אצל
מורים מומחים באולפן למוזיקה. אל ביתו של ארנסט הורוביץ בבית השיטה, עלתה לרגל
ללמוד מוסיקה כתלמידת תיכון, ולצידו הייתה כשהקימו את אולפן המוזיקה, ולימדה בו, בעיקר
תיאוריה, במשך שנים.
נירה ריכזה את ועדת המוזיקה בעין-חרוד וקלטה מוזיקאים
חדשים - דליה טבנקין, רפי לביא ועידית הימן. ביחד הם גיבשו את החיים המוזיקליים
בעין-חרוד, יזמו והפיקו ערבי מוזיקה, עבורם הלחינה נירה מספר יצירות מקוריות.
ביוזמת רבקה שטורמן נולד ב-1949 "מחול השניים"
- צמד מנגינות שהולחנו לפסוקי שיר-השירים. החיפוש אחר מרכיבים ישראלים
ופולקלוריסטים לחגים, הביאו את רבקה ונירה לחקור את מתיישבי גדעונה, עולי תימן והן שילבו מקצבים וצעדים מזרחיים ביצירה מקורית
ישראלית. החשיפה הראשונה של הריקודים הייתה בימי מלחמת השחרור, בלהקת
"הראל". חנה אהרוני, הנערה, למדה את השירים ושרה אותם ובכנסי מחול למדו
את הריקודים, שהיו הראשונים מבין רבים המבוססים על "הצעד התימני".
כל עוד עמד לה כוחה, התמידה נירה לעסוק במקצועה וללוות
את ממשיכיה. לצאת לאירועים תרבותיים, ובחיוך עצמי אירוני, להתייחס למגבלותיה
וקשייה ולא להכנע.
באחד מהסמינרים למורי מוסיקה הכירה נירה את
שאול אסלינגר מגבעת חיים.
כשלושים שנים, מדי סוף השבוע, היה שאול מגיע
אל נירה לעשות איתה את השבת, עד שנעלם יום אחד בנופלו למרגלות הר בשוויץ.
כשבגרה עירית, נישאה לראובן שטקלמכר ועזבה את עין-חרוד.
שרה האם המשיכה לסעוד את נירה כפי שעשתה מאז שחלתה במסירות ללא גבול, וכששרה נפטרה, הסתגלה
נירה למלוות יוצאות מדינות רבות עימן יצרה קשרים חמים, ובעזרתן המשיכה לטפח את
גינתה הפורחת. בשנים האחרונות לחייה עברה לבית חרוב, לוקחת איתה פיסה קטנה של
צמיחה ירוקה מביתה הקודם.
נירה זכתה מעירית וראובן לחמישה נכדים אוהבים ול-7 נינים שהיו לה למקור של אושר וגאווה בשנותיה
האחרונות, והיו המשך לשגרת "ארבעת הדורות" שאפיינה את תא המשפחה הקטן.
נירה עצמה עיניה לעד בשלהי חג השבועות, שבעת מכאוב אך עתירת זכויות ויצירות שיעידו על חייה החיוניים בתרבות ביתנו.
לדור שלא ידע את נירה…
במותו של אדם קרוב, כשהוא עדיין במלוא
כוחו, כושרו ועשייתו - גדול הכאב והאבדה מוחשית.
אך אדם קרוב, שרחק בעצמו מהווייתו היוצרת ומעצמת מעשיו, והוא עצמו מסתכל כאילו ממרחק על חייו שחלפו – בלכתו, הכאב מורכב. למכריו, הסתלקותו מהולה במוסר כליות וברצון להחזיר קצת את הגלגל לאחור.
היום אנו נזכרים בנירה, שהכרנוה מאז, נירה
אחרת. אותה נירה בת מחזוריה הראשונים של עין חרוד, אחת מכיתה גדולה, תוססת, מלוכדת, המורכבת מבנים
ובנות בעלי יכולת, כשרונות, הרבה חן ויופי,
רבת עשייה הנושאת את הבטחת עתידה של
עין-חרוד. ובתוך החבורה הזו, המלוכדת עד
היום, כאשר קולות מן העבר אינם מפסיקים להדהד בה ולהישמע בכל פגישה, תמיד הייתה
בולטת וכובשת בכוחה וביכולתה, מעין מלכה לא מוצהרת – נירה!
נירה שניחנה בכשרון מוסיקלי ומעיינות
יצירה, שידה הייתה בחיי התרבות והחינוך, כמו הזרימה רוח מיוחדת במעורבותה בחברת
הילדים, בחגינו ובריקודינו בנעימותיה, שנפוצו בארץ והיו לנכסי החג והמחולות העם.
נירה זו, השופעת, הלכה מאיתנו.
את שנות נכותה עשתה בבדידות, מרותקת
לכיסא הגלגלים ולמגבלותיה.
בשנים האחרונות התרכזה בחיי עיריתי שלה
ומשפחתה הענפה וינקה משם הרבה אושר וחיות.
אנחנו היינו קרובות ומיודדות. ב-1947,
בתקופת לימודינו בירושלים, גרנו בחדר משותף. זכרונות רבים עמי מתקופה זו, אעלה
להמחשה רק סיפור אחד: ארוחת צהרים היינו אוכלות יחד במטבח הפועלים, בשעה שסטודנטים
וצעירים אחרים היו אוכלים שם ורואים זה את זה גם ללא היכרות. יום אחד נירה לא
הגיעה. נגשו אלי שני צעירים בשאלה: מי היא הבחורה המקסימה והמיוחדת שאוכלת אתך
תמיד… אפשר להכיר אותה? היא הייתה מושכת ומעוררת תשומת לב ועניין. וכמו שאמר מי
שאמר – כך אובדת תהילת עולם.
כך הלכת מאיתנו, את שידעת לקבל את דין
חייך הקשים בהשלמה, ללא תביעה ומרירות ושהיה בך גם הכוח לצחוק ולהגיד מדי פעם –
"אני פה הכי בריאה, בעלת נכדים ונינים ואושר, שרבים לא זכו בו…"
נריה ציזלינג