משה בן צבי

בסיום כיתה י"א התגייס משה ל"הגנה" ולנוטרות, השתתף בקורס מ"מים וקורס מיוחד לאישי מודיעין בהנהלת עזרא דנין, בסיומו קיבל לידיו את ענייני המודיעין באזור הגלבוע ובית שאן. בהנחייתו הוכנו  תיקי כפרים, אותרו אישים לצורך קשירת קשרים או מעקב, אך בעיקר טיפל משה בבעיות ובענייני הביטחון השוטפים שכללו ניסיונות למנוע את הגניבות החקלאיות באזור. הוא יצר קשר עם שלושה מודיעים שסייעו לו בהדברת נגע הגניבות.

במלחמת העצמאות לחם ביחידת המסתערבים בחטיבת הראל והשתתף בקרבות המרים בדרך לירושלים. במילואים היה מ"פ מפקדה בגדוד 91 בחטיבה 9, עמה עשה את המסע לכיבוש שארם א-שייח' ב-1956. לחם בגלבוע בקרבות מלחמת ששת הימים. על פעילותו במלחמת יום הכיפורים זכה להערכה ממפקד האוגדה, האלוף רפאל איתן.

השתלבותו בענפי המשק כללה עבודה ברפת, במוסך, אך בעיקר בפלחה, שהתפתחה לפלחין. משה היה מעמודי התווך בענף וגם ריכז אותו, היה בתפקיד של מרכז משק עד שנשלח לתפקידו הציבורי במועצה. 10 שנים - 1960-1970 - כיהן כסגנו של מאיר לניר. כשמאיר נפטר בחטף, נבחר משה ליו"ר המועצה "גלבוע", תפקיד שמילא עד 1977.

כראש מועצה חנך משה את בניין המועצה החדש והיה פעיל ומעורב בחגיגות יובל ה-50 לעמק חרוד. קידם את פיתוחו של פארק מעיין חרוד כאתר המסמל יותר מכל את ההתחדשות בעמק.

כשהסתיימה כהונתו, חזר משה לעין חרוד, פשט את החולצה הלבנה, החזיר את המכונית וחזר ללבוש בגדי עבודה כחולים, חזר אל הטרקטור ואל תלמי השדות הארוכים, עובד מבוקר עד ערב, בצניעות, בחריצות, במסירות.

מהשדה עבר לעבוד בנגריה, בפלדות, מתמיד למשמרתו מדי יום, גם בין סדרות הטיפולים במחלתו.

בראיון ליומן המשק אמר משה: "בגיל 60 צריך להעביר את המושכות לצעירים. כל אחד צריך לתת את מה שביכולתו בעבודה. את התפקידים החברתיים והמשקיים צריך להעביר לצעירים. עכשיו זה הזמן שלנו ליהנות מהריבית - מהבנים ומהנכדים."

ב-1948 נישאו משה ותמר וייסדו משפחה גדולה, חמה ומלוכדת עם הבנים והבנות: רותי, בני, דני, גילי ורחלי. משה ותמר השכילו לטפח וליהנות מצמיחת השבט המפואר על 20 הנכדים ו-2 הנינים. 

משה זכה לממש אהבות אישיות כמו הכנת סעודות משפחתיות, אפייה והכנת ריבות ומרקים, צילומי סרטים משפחתיים, בילויים בחוף אכזיב, טיולים בארץ ובחו"ל והאזנה בשבת בבוקר לפרקי חזנות.

טיפח גינה ירוקה עם צמחים שהנביט מזרעים שאסף. כל שעשה, נעשה בקפדנות, מדעיות, דייקנות וסדר, אך תמיד בחום וברגש, בצחוק ובהווי משפחתי פנימי, בחברות אמיצה עם שכניו וידידיו.

בשנות מחלתה של תמר, אהבת חייו, לא ויתר משה והמשיך לקוות לימים טובים יותר.

אולי אגר כוחות להשתתף בנישואיו של הנכד ירון עם הגר? אולי האמין שאסור להרים ידיים?

תם מאבקך, משה, מאבק הרואי ומכובד, אופייני כל כך לדמותך המיוחדת, האמתית, הישרה. 

תחסר לנו מאוד.