יוחי סבוראי

הוריו, אנשי העלייה השנייה, עלו לארץ בנעוריהם. אביו למד בגימנסיה "הרצליה" ואמו עבדה במגדל. הם באו לעין חרוד ב-1922 עם בתם הבכורה, איה. ליד המעיין עברו על יוחי 7 שנותיו הראשונות, בצל חורשת האקליפטוסים ובחברת הילדים הגדולה. החיים ליד המעיין זכורים לו כחוויה נעימה. שם החל ללמוד בכיתה א'. כשהיה בכיתה ב' עבר ביה"ס לישוב שהוקם על גבעת קומי. 

עוד לפני העלייה לקומי קרתה ליוחי תאונה שבעקבותיה איבד את עינו הימנית. ד"ר טיכו קבע שאין אפשרות להציל את העין. הוא ניתח וקבע לו עין תותבת. הטיפול בעין היה קשה לילד הקטן, אבל במשך הזמן למד להסתדר לבד.

בשלוש השנים הראשונות בבית הספר למדה כיתתו עם שושנה המורה, הזכורה ליוחי כמורה מעולה. מכיתה ד' קיבל אותם משה כרמי, שלימד את רוב המקצועות, כולל אנגלית וערבית. עבריה, אשתו, לימדה אותם מתמטיקה והנדסה. עם חיים שפרוני למדו פיזיקה וכימיה. יוחי היה תלמיד חרוץ והרחיב את השכלתו במתמטיקה עם מורה נוסף.

הילדים למדו בבוקר ואחר הצהרים עבדו בענפי המשק. בכיתה י"א עבדו בבוקר ולמדו אחה"צ. העייפות הייתה רבה והלימודים סבלו מכך. דרך העבודה נקשרו הנערים והנערות לענפי המשק. יוחי בחר לעבוד ב"מספוא" - גידול ירק לבהמות - יחד עם יוסוף וג'ים (שם מיכאלי).

בעת הגיוס לפלמ"ח נשאר יוחי במשק בגלל התאונה בעין והחל להדריך - תחילה נוער מקומי ובהמשך - חניכים ב"נוער העובד" בכפר מל"ל. לאחר שנה, עם הפילוג במפא"י, עזב יוחי את כפר מל"ל. 

בקיץ 1944 יצא לסמינר מדריכי חברות נוער בירושלים, בניהולו של נתן רוטנשטרייך. 

ב-1945 הדריך יוחי חבורת ילדים  בני 12-13 שהגיעה לארץ בעליה בלתי לגלית מסוריה. לאחר שנה בעין חרוד אוחדה החבורה הסורית עם חבורה באפיקים. 

ב-1946 הגיעה לעין חרוד מחלקת פלמ"ח. יוחי דאג להם להרצאות וטיפל בכל צרכיהם. לאחר כשנה אירע אסון. אימון בזריקת רימון הסתיים בפיצוץ שבו נהרגו מפקד המחלקה, שמואל קאופמן, וכמה מחניכיו. יוחי קיבל על עצמו לספר על האסון להוריו של אחד ההרוגים, שבידו התפוצץ רימון הנפל. 

ב-1947 הדריך יוחי חברת נוער מאירופה: רומניה, הונגריה ופולניה. רובם היו ניצולי שואה שרצו לספר על חוויותיהם בזמן המלחמה. 

במאי 1948 גויסו רבים מחברי עין חרוד למלחמת העצמאות. במשק רצו לגייס את חברת הנוער לעבודה בענפים. הנערים התנגדו להפסקת לימודיהם ודרשו להמשיך כרגיל. בינתיים גויס יוחי לשמירה במשלט מזר על הגלבוע. כשחזר למשק מצא שכל תלמידיו התפזרו ולא נשאר את מי ללמד.

בסוף 1948 גויס את יוחי להדריך את חברת הנוער הבולגרית - נוער איכותי במיוחד.  בעין חרוד הם למדו את השפה וערכים ציוניים-חלוציים. לאחר שנתיים, כשהגיעו בני המשפחות של החניכים, רובם עזבו כדי לתמוך במשפחותיהם. הנותרים עברו לאשדות יעקב (המאוחד).

בשנים 1951-1952 גויס יוחי ל"נוער העובד" כמרכז סניף חיפה. משם עבר לריכוז הסניף בתל אביב.

כשחזר הביתה הכיר את נחמה, חברת קיבוץ נחשולים, אותה הזמינה רחל אחותו לסדר פסח בעין חרוד. 

יוחי ונחמה  התחתנו ואחרי חצי שנה בנחשולים, הקימו את ביתם בעין חרוד. יוחי חזר לעבוד בשלחין. 

ב-1958 יצא ללמוד בקורס "טכנאי השקיה" במדרשת רופין וקיבל תעודת הסמכה. 

ב-1963 יצא ללימודים של שנתיים וחצי ברחובות. כשחזר ייסד במשק את תחום התמחיר. חוברות הסיכומים שהוציא עזרו למשק להשיג עזרה מהבנקים והוכיחו להם כי הכספים שהתקבלו הוצאו בצורה יעילה. יוחי התמיד בפעילות זו וב-1977 התמנה לתפקיד התמחירן של קואופרטיב בית שאן חרוד.

בצד התפקיד ניהל יוחי את הנהלת החשבונות של עין חרוד.

ב-1986 גויס יוחי לוועדת הביקורת של התק"ם בתחום המפעלים הכלכליים, למשך 4 שנים.

כשחזר למשק נכנס תחילה לדיקם ואחר כך לנגריה, שם עבד חצי יום בעבודה מותאמת לגילו.

בשנים האחרונות סבל מאי ספיקה של הלב, הפסיק לעבוד ונהנה מקריאת עיתונים וספרים, מהאזנה למוזיקה ומביקור הילדים והנכדים. מצבו הלך והחמיר עד שנפטר בשיבה טובה.

בשנות חברותו הארוכות בעין חרוד השתתף יוחי בוועדות רבות ונשא בתפקידים.

השאיר אחריו את נחמה, אשתו, ארבעה ילדים: צאלה, עידו, חגי ועמוס - שלושת הבנים הנם חברי עין חרוד - ו-7 נכדים ונכדות.

יהא זכרו ברוך.