נחום ניצן

בילדותו במושבה למד ב"חדר" וסולק ממנו בגלל מעשי קונדס. אחר כך למד בבית ספר רוסי ועבד עם אביו ואחיו במשק המשפחתי. שם עברו את מלחמת העולם הראשונה, את ידם הקשה של הקומוניסטים, פוגרומים וגזרות על היהודים.

ב-1925 מכרה המשפחה את המשק. ההורים עם ארבעת ילדיהם הצעירים עלו ארצה בעקבות הילדים הבוגרים שעלו לפניהם. הם הצטרפו אל חיים ונסיה, האחים הגדולים שחיו בעין חרוד. לאחר זמן עזבו ההורים לכפר יהושע. 

על נחום שנשאר בעין חרוד עברה תקופה לא קלה, עד שלמד עברית והצטרף לבית הספר. אהב מאוד את הלימודים שכללו הרבה שיעורים מחוץ לכיתה. בסיום בית הספר יצא לשנת חופש בה עבד במקומות שונים ולבסוף החליט לחזור לעין חרוד. השתלב בעבודה והיה פעיל בהתארגנות החברתית של הנוער.

בזמן המאורעות, ב-1929, קרא חיים שטורמן לנחום לשמש כשמור רוכב (הרכיבה הייתה תחביב מאוד משמעותי עבורו). נחום היה גאה בתפקיד זה ומילא אותו בנאמנות רבה. בין השאר היה עליו להגן מפני גניבות שביצעו ערביי הסביבה. באחד הלילות ירה כדור מלח בגנב. כתוצאה מכך נעצר ע"י הבריטים, בילה חודשיים במעצר בכלא עכו ושוחרר תמורת קנס.

בהמשך השתתף בעליה על הקרקע של יישובי חומה ומגדל והיה מלא סיפוק וגאווה על שניתנה לו הזכות להיות שותף באירועים היסטוריים אלה.

ב-1937 נישא לשיינדלה. ב-1939 נולד הבן הבכור רזי. ארבע שנים אחריו נולדה הבת, רחל.

נחום עבד במוסך והיה שותף לפעילות הביטחונית סביב עין חרוד. ב"שבת השחורה", 1946, נלקח עם כל חברי עין חרוד למחנה המעצר ברפיח, שם שהה כחודשיים.

ב-1948 נשלח לקורס מפקדי אזור של ההגנה והפך למא"ז של עין חרוד בתקופת מלחמת העצמאות. שמר על קשרים טובים עם ערביי הכפר "קומי" וניסה לשכנע אותם להישאר. הם עזבו. נחום דאג לרכושם של אלה שנשארו בארץ ובמשך שנים שמר על קשרים אישיים עמם.

אחרי המלחמה חזר נחום לעבוד במוסך. ב-1951 נולדה הבת השלישית, הלה.

בהמשך יצא נחום לעבוד במחלקת המכונות של הקיבוץ המאוחד, שם עסק בכל הנוגע למיכון חקלאי. הצליח ליצור שיתוף פעולה של שלוש התנועות הקיבוציות ולהגיע להישגים רבים מול יצרני המיכון החקלאי. בעבודה זו יצר קשרים חברתיים שנמשכו שנים רבות.

כשחזר למשק קיבל על עצמו להקים את פארק מעיין חרוד. במרץ האופייני לו נרתם למשימה ותוך זמן לא רב הפך האזור המוזנח לפארק ייחודי לתקופתו.

בסיום התפקיד חזר לעבוד במטעים. גם כאן השתלב במרץ ובעניין רב. במקביל יזם והקים את "חורשת ראשונים" לכבוד חג ה-50 של עין חרוד. בהמשך להצלחה זו החל ב"כיבוש" שטחים מוזנחים במשק. חשב שמעבר לכל יש לשמור על סביבה מטופחת. כך החל בנטיעת אגוזי פקאן באזורים שונים ונטע כ-30 דונם של מטע אגוזים.

לא הסתפק בכך. דאג לשתול ורדים לאורך כביש הכניסה למשק, לטעת עצי שסק ותפוז יפני לצד הכביש, עצי ושינגטוניה במעלה מהכביש הראשי ותמרים סביב הבריכה. כל נטיעה כזו הייתה כרוכה במאבק עם קטני אמונה, אבל נחום לא ויתר. לא היה שמח ממנו כשקטף ורדים ששתל וכיבד בהם את החברים במוסדות המשק.

בגיל 75 הגשים חלום ויצא ללמוד באוניברסיטה בירושלים. חזר מאושר מדי שבוע וזכה להערכה מהסטודנטים, שראו בו אדם שזוכר מניסיון אישי את ההיסטוריה שהם לומדים מהספרים.

פטירתה של שיינדלה ב-1998 הייתה מכה קשה עבורו. אבל המרץ והחיוניות ניצחו. הוא חזר לטפל בגינה היפה שטיפחו ביחד סביב הבית, ויצא לטיולים בעולם, מהם חזר תמיד מלא חוויות והנאה.

נחום השקיע בבני המשפחה: בילדים, באחיינים ואחר כך בנכדים ובנינים - טיולים, בילויים, לימוד שחייה, רכיבה על סוסים וחבילות מעשי ידיה של שיינדלה.

כמו כן טיפח גן עצי פרי נפלא שנטע מאחורי הבית וממשיך לתת פרי כל השנים, ואת הגינה הפורחת שלו ושל שיינדלה. מתחת לביתו חפר נחום בשתי ידיו מרתף יין שבו ייצר יינות וריבות, פיצח אגוזים ושימח בכל אלה את ידידיו ואת בני משפחתו.

בשלוש השנים האחרונות עבר נחום להתגורר בבית חרוב, לאחר שנפגע מאירוע מוחי. 

נחום נפטר בבית חרוב כשהכול מסביבו ירוק ופורח כפי שכל כך אהב.

יהא זכרו מבורך.