תמה ברין-שטורמן

הוריה, אנשי העלייה השנייה, שבאו לחדש ולבנות את הארץ והעם, רצו לחדש גם את התרבות והלשון, כולל השמות העבריים, וקראו לבתם בשם תמה, שעליו המליץ אחד המורים העבריים הראשונים בחיפה. לבן הבכור קראו משה על שם הסב - השמות חיים ומשה עברו לסירוגין במשפחת שטורמן מאב לבן, משמרים את השושלת. הבת דבורה נקראה על שמה של דבורה דרכלר שנפלה בין גיבורי תל חי והייתה קרובת משפחה של עטרה.

תמה הייתה בת 11 כשאביה, חיים שטורמן נפל בעלות רכבו על מוקש. מעט זיכרונות נשארו לה ממנו, רכובה על כתפיו מאושרת וגאה. גם בחייו היה אביה עסוק בענייני ביטחון ומיעט לשהות בבית. על דמותו כמנהיג ועל פעליו הרבים למדה מהסיפורים שסופרו ונכתבו לאחר מותו.

תמה הייתה בת שנתיים כשבגלל המצב הביטחוני העלו את הילדים הקטנים לגבעת קומי. הם שוכנו ברפת, בניין מבטון שנראה בטוח יותר. במשך השבוע היה עליה להיפרד ממשפחתה, שנשארה ליד המעיין, ורק בימי שישי היה אביה עולה, רכוב על סוס, ומחזיר אותה לחיק המשפחה. בימי ראשון היה מביא אותה בחזרה לקומי. הפרידות היו קשות ומלוּוֹת בבכייה של הקטנה. כך היה עד שעלו המשפחות לקומי והתאחדו עם ילדיהן הקטנים.

משפחת שטורמן גרה ב"חדר עם מרפסת" ליד דשא הדקלים. עדיין לא היה דשא, אך ניטעו כבר שדרות הדקלים, ביניהם שיחקו הילדים ואירעו בו האירועים החשובים. חצר המשק הלכה והוריקה בהדרגה.

בקומי הצטרפה למשפחה הסבתא, אמה של עטרה, שהייתה עיוורת וזקוקה לעזרה. אימא עטרה מיהרה בבוקר לעבודה, משה ודבורה הלכו לבית הספר ותמה הקטנה נשארה לעזור לסבתא להתלבש, להתארגן ולצאת. תמהל'ה: "בעצם אני הייתי המטפלת הראשונה בקשישים".

תמה זוכרת את אמהּ שרויה תמיד במתח ובדאגה לאבא. אבל אימא תמיד הייתה בבית, מספרת לילדים על "השומר", כנרת ומרחביה, ועל כל עלילות המשפחה.

את ילדותה בגן ירוק זוכרת תמה כבית חם ומטופח עם הגננת רבקה רובינה.

עד למאורעות 1936 הרבה אבא חיים בנסיעות. תמה זוכרת את עוגיות הבקלוואה והרחת לקום שהיה מביא ומכבד את כולם. תמה, שהייתה ילדה בכיינית זכתה לקבל מנה כפולה כדי שתשמח.

בבית הספר לא עדיין מבנים, רק צריפים. השירותים היו במרתף של אחד הבתים. החיים היו פעילים ומעניינים. המורה הראשונה הייתה רבקה גרוס והם היו כיתתה הראשונה. היא התמסרה לילדים וטיפחה אותם. הייתה זו כיתה גדולה עם הרבה בנות. הקשרים ביניהן היו טובים. נהגו לערוך "ערבים שמחים", להשתולל, לרקוד ולשיר, מאוד מלוכדות, הקשר נמשך לאורך כל חייהן, למרות הפילוג.

בכיתה ז' עברו לבית הספר המשותף עם המחנך יעקב סלנט, שפתח בפניהם עולמות ואופקים רחבים. כמו רוב הכיתות, זכתה גם כיתתם לטייל עם משה כרמי. טיול מיוחד היה הטיול למצדה עם כוח של הפלמ"ח. עדיין לא היו שבילים ולא ידעו בדיוק איך מגיעים. גם למשה היה זה חידוש. יצאו ברגל מרמת רחל עם אוכל ל-8 ימים, ירדו למדבר יהודה, צעדו בוואדיות בין מנזרים. תוך מסע לימודים הגיעו לעלייה הקשה למצדה. במסע הזה גם הם וגם הפלמחניקים למדו הרבה ממשה.

מגיל צעיר עבדו הילדים במשק: דיללו בשדות, פיזרו צליו, אספו תירס וזמרו זמורות בכרם. לפעמים היה קשה אך היו גאים על ששימשו כוח עבודה חשוב במשק. הבינו שהעבודה היא ערך עליון.

חג המחזור שנחגג ב-1945 היה חג לכל המשק. משה כרמי ניצח על השירה ובית ספר על כיתותיו עלה לבמה. הציגו מחזה שהיו בו אלמנטים קשורים לשואה, אותו כתב וביים משהל'ה טבנקין.

ב-5.5.1948, עשרה ימים לפני הכרזת העצמאות, התגייסו הבנות לצבא. משה, אחיה, שירת בגדוד 13 בגולני והשתתף בקרבות כוכבא ונצרת. באחת מחופשותיה יצאה תמה לבקר אותו בציפורי, משם שלח משה עם תמה רימונים בשלים לראומה ולחיים, בנו הקטן. זה היה היום האחרון בחייו, שבת אחרונה לפני שנפל בקרבות למרגלות הגלבוע.

ההלוויה הייתה גדולה. כל העמק היה מזועזע. הקבר הראשון שנכרה בעין חרוד היה קברו של חיים אביה. משה נקבר לצדו. ולא ידעו אז ששרשרת הקורבנות תימשך...

מספר חודשים לאחר נפילתו של משה חלתה תמה בדלקת קרום המוח ואושפזה בבית חולים צבאי. כשהחלימה שוחררה וחזרה לעין חרוד ישר לאווירה הקשה של הפילוג. משפחתה לא הייתה מעורבת בפילוג. עטרה התמסרה לעזור לראומה בגידול נכדיה חיים ותמר. דבורה ילדה את בנה הבכור, משה, ותמה נישאה לשלמה שאותו הכירה בצבא.

ב-1951 נולד אמיר שהביא עמו אושר ושמחה למשפחה. תמה השתלבה בעבודה בגיל הרך כמטפלת ואהבה מאוד את עבודתה. ב-1953 נולדה חיה וב-1957 נולדו התאומות טלי ורוני.

מהגיל הרך "הוקפצה" תמה לעבודה כמטפלת בכיתות זח"ט - מעבר לא קל שכלל התמודדות עם עדת שובבים שלא נחים לרגע ותמיד רעבים. לאחר מספר שנים קיבלה את תפקיד המזכירה הטכנית, בו נדרשה להיות מעורבת בכל ענייני המשק והחברה במצבים שונים ומגוונים.

ב-1969 אירע אסון נוסף במשפחה - חיים הנכד, ששירת בשייטת 13, נפל בפעולה צבאית באי גרין. ב-1970, לאחר חצי שנה, הוכו שוב - אמיר הבן הבכור נפל במלחמת ההתשה בסיני. עטרה איבדה את רצון החיים, לא נלחמה עוד ונכנעה למחלה ולאותות הזקנה. תמה עזבה את פעילותה החברתית והתמסרה לטיפול באמהּ ובמשפחתה השכולה.

יום אחד הופיעה בביתה חנה גורי וביקשה ממנה להתגייס ולתת מענה למצוקות המשפחות השכולות. רחל רבין גייסה אותה לוועדת החברה של התנועה למשך 5 שנים. כך הפכה תמה לחברת המדור לטיפול במשפחות פגועות של הקיבוץ המאוחד, ביקרה משפחות שכולות בקיבוצים ופגשה חברות וחברים שהפכו מאוחר יותר למטופלים שלה בדאגה ובבקשת דרכים לעזרה.

בשובה הביתה החלה לעבוד בבית העלמין, מטפחת בו כל חלקה וכל קבר. בדבקות ובמסירות מלווים בפיכחון, אירוניה והומור התמודדה תמה עם החיים כדי להכיל גם את הטוב והשמח שהחיים מזמנים.

הבנות נישאו ונולדו 8 נכדים שהיו קשורים מאוד לסבתא תמה ולסבא שלמה.

גם לאחר מותו של שלמה לא נשברה תמה. מחושלת וגאה, צלולה ואמיצה, נפרדה מהעולם כשהיא סמל לשקט ולענווה, לשורשיות תמה, שהיו מסימני ההיכר שלה.