אורי הוימן

ב-1933, בגיל 20, עזב את גרמניה בידיעה שאין לו שם עתיד. 4 שנים שהה בהולנד, שם הצטרף לתנועת החלוץ, עבר הכשרה ועלה לארץ ישראל ב-1937 באנייה "גליל". מנמל חיפה המשיך אורי ישר לעין חרוד.

עין חרוד שבתה את לבו, הנוף, החדש והזר, הגלבוע, הצומח והחי, האנשים והרעיון הקיבוצי - כל אלה התמזגו להפליא באישיותו. לא היה ספק בלבו שכאן יקים את ביתו.

בעין חרוד הכיר את בטי-בתיה, בחירת לבו, אהבת חייו. הם התחתנו ב-1941, הקימו וקיימו בית חם.

את ביתם הקטן בנה אורי במו ידיו, שלב אחרי שלב עם התרחבות המשפחה. ראשון נולד ראובן, אחריו יונתן ואחרונה חביבה נולדה ברכה. הבית של אורי ובטי הפך עם השנים לבית ידוע ומוכר כמיוחד באווירתו ההולנדית. הדלת הייתה תמיד פתוחה בפני חברים, מכרים, קרובים ומתנדבים.

אורי השתלב בענפי המשק, תחילה ברפת ובהמשך בלול. בלילות נהג לצייר.

אורי צייר הרבה. ציוריו ביטאו התרשמויות ממה שראו עיניו בעין חרוד - מטבח ההורים, אוהלים וצריפים, מחנה רפיח, חוויות וזיכרונות מהעולם היהודי שהושמד באירופה. ציורים רבים צייר בשחור לבן - נושא השואה רדף אותו ולא הרפה והוא שב אליו מדי פעם. 

את ציוריו הציג לציבור במספר תערוכות: בצריף המוזיקה, במחסן הבגדים ובמועדון החברים. מבחר מציוריו הודפס בספר קטן ואיכותי שהוצא לאור בעין חרוד.

השנים עברו, הילדים בגרו ועזבו את הקיבוץ. לאחר שבטי נפטרה עבר אורי, לבקשתו, לבית חרוב. התמיד להגיע לבית תחביב, שם עסק בכל עבודה שהוצעה לו ועזר בנפש חפצה לעובדות בתחביב ולמטפלות בבית חרוב. תמיד צנוע, נעים, מנומס.

הבית המיוחד והיפה שבנה אורי - חלקו נהרס וחלקו המשיך לשמש כבית מלאכה ליצירה.

הרבה מציוריו חילק אורי לחברים. הקשר עם ילדיו ונכדיו נשמר בביקוריהם בבית חרוב.

בעין חרוד אורי תמיד הרגיש בבית, מצא את הפינה שלו. חייו בעין חרוד היו עבורו היצירה עצמה, השלמה.

אורי נפטר בינואר 2010, בגיל 96, שבע ימים ומעשים טובים. יהא זכרו ברוך.