רינה בנארי

רינה, נולדה בעין-חרוד ב-8.5.1930, להוריה רוחמה וזוסיא פינקלשטיין שעלו ארצה כחלוצים, בראשית העלייה השלישית. את ילדיהם - חיים הבכור רינה ושלמה הצעיר במשפחה,  חינכו להיות גאים במורשתם היהודית והשתייכותם לעם הנבחר.  ההורים, חברי קיבוץ נאמנים – זוסיא שעבד כל עוד יכול, בכרם ובגן-הָיַרק, ורוחמה שהייתה טבחית במטבח הילדים - העבירו לרינה את תחושת הביטחון, החופש והנוחות שמאפשרים החיים הקיבוציים ואת אהבת המקום.

הם הנחילו להם גם את אהבת המוזיקה,  זוסיא ניגן בכינור עם שכנו, משה כרמי, עם יהודה גור-אריה השתתף  בחבורה  שנהגה להיפגש ולשיר זמירות. הוא היה ממאזיניו הקבועים של קונצרט השבת בצריף המוזיקה בניהולו של רוזנברג לשם לקח גם את ילדיו. שני ההורים שרו יחד במקהלה ורינה שבגרה, הצטרפה אליהם, בקול סופרן צלול ומדויק. בחוג המשפחה נשמר אוצר שירים ממורשת בית אבא, שעדיין מושרים באירועים וכינוסים משפחתיים.

בילדותה הייתה רינה קטנה וצנומה, ובטיולי הכיתה עם משה כרמי, שוחררה מלשאת את התרמיל הכבד, כך התפנתה למראות הדרך ונכבשה באהבת הטיולים. כשבגרה הפכה לנערה יפהפייה ומחוזרת ע"י הבחורים בני גילה. עומר - שעם פירוק הפלמ"ח, הקמת צהל וסיום מלחמת העצמאות שב לעין-חרוד - הוא שזכה בה. הזוג הצעיר נהג לטייל בעמק – אל בריכות הדגים, למרומי הגלבוע, לצפות בפריחות ובשדות המשתנים בחליפות העיתים.

לאחר הנישואים, בעין-חרוד, נולדו הילדים - עוזי, נוגה, ניר, יובל ואחרונה בת קטנה - תמר, שנפטרה כשהייתה כבת חצי שנה.

עומר הפלח, כמנהג אותם ימים, עבד בשדה מזריחה עד שקיעה. נטל גידול הילדים, המשימות ההוריות, ניהול השגרה והקשרים עם החברים, הוטלו כולם על כתפי רינה, שהוגדרה ע"י עומר "שרת החוץ במשפחה". הפיצוי היה בטיולים שעשו עם הילדים וכ"זוג מן השמיים" כפי שאמרה נוגה.

אך המשא של שמירת השגרה והבית, היו קשים לנשמתה הסוערת, היצירתית  אשר "נכלאה" כאילו במערכת המוסכמות של חיי עין-חרוד. עברו עליה שנים לא קלות. רינה ניסתה לפלס לעצמה את מסלולה. היא למדה ספָּרוּת  והקימה מספרה  בקומה העליונה מעל לגן שקד (כיום מיזם שקד), אח"כ לקחה קורס תפירה ברופין והיה לה חדר עבודה בו תפרה בגדים לחברות. בבית, רקמה במסורות וטכניקות שונות עבודות רבות, שעדיין מעטרות את קירותיו.

הילדות השלווה, העצמאות בחיי היומיום, בצד המסגרת היציבה, האנשים המוכרים מהפעוטון, העזרה ההדדית בכל אירוע וחוסר הדאגה האופייניים לחיי הקיבוץ,  קסמו לרינה שזיהתה את הנינוחות והרוגע שהם מעניקים, היא הוקירה את החיים בחממה הקיבוצית המגנה על חבריה וידעה להעריך את העזרה שקיבלה, מבלי שחשה ריחוק משאר העולם. אך לעיתים, הרגישה את ההחמצה שבצמצום, את הקושי לפרוץ ולחיות ב"תדר" שונה קצת, זה שפיעם בתוכה. 

כשבגרו הילדים  שמחה שבחרה לגדלם בקיבוץ כי רצתה שיחוו את אותם דברים שאהבה בילדותה, אך תמכה גם בבחירות שעשו הילדים שעזבו את עין-חרוד, מתוך האמונה בצורך שלהם לחיות  בדרך הטובה והמתאימה עבורם. רינה הייתה מבקרת אותם ואת ילדיהם - נכדיה: חמשת ילדיה של נוגה. את שלושת ילדיו של יובל לא זכתה להכיר.

אך במיוחד נהנתה מקרבתו של עוזי והסבתאות האינטנסיבית שאפשרה קירבה זו לארבעת ילדיו, ועשתה טוב לכולם.

רינה שקעה אל עולמה שלה לפני כעשור, באמונה שלא נכזבה, שהקיבוץ ימשיך לדאוג לה ויספק לה כל מה שתזדקק לו, כפי שאמרה לנכדתה רעות, בראיון לעבודת השורשים. עומר המשיך להעניק לה במסירות ובאהבה את חדוות הטיול במרחבי העמק.  השירים מבית אבא המשיכו להתנגן בה ולהבקיע החוצה  ולשמור על קשר של מקום וזמן, עוד תקופה ארוכה אחרי שנאלמה.

וגם אם חשה כי דלה מנחתה, וגם אם בכתה במסתרים, נגה ממנה אור.

נוחי רינה בשלום באדמת עין-חרוד.