יהודית חרמוני

הצרות התחילו ב-1933 עם עליית היטלר לשלטון. במועדון התנועה כבר היה פחות חופש. את השירים שרו בשקט וגם ההורה כבר לא הייתה סוערת.

ב-1935 נלקח אביה לעבודת כפייה. ההשפלה הייתה גדולה וגם הפחד. כשהיה יוצא בבוקר לעבודה לא ידעו אם בערב  יחזור. המצב הכלכלי נעשה קשה ויהודית התחילה לעבוד בעבודה משרדית. 

כשהתארגנו בארץ לקליטת חברות נוער מגרמניה, נרשמה יהודית בלב כבד. המחשבה להשאיר את בני משפחתה מאחור ולהפקירם לגורלם העיקה עליה מאוד. הכול התארגן במהירות. יהודית קיבלה הודעה שעליה לבוא לחווה חקלאית בכפר נידח, שם למדה קצת עברית ועבודה בשדה. כעבור חודשיים עלו ארצה.

בהגיעם לנמל יפו באה פרומקה לפגשם. עלתה על סיפון האנייה בצמתה הארוכה, הסתובבה ביניהם, רצתה לתת לכל אחד שם עברי. יהודית אמרה לה בגאווה, שאת שמה אין צורך לשנות כי אביה נתן לה שם עברי.

לעין חרוד הגיעו ברכבת העמק ב-16.3.1936 - 60 נערות ונערים בגיל 15-16, שעדיין זקוקים למילה של אבא ולליטוף של אימא. שמחתם של חברי המשק והילדים הורגשה בקבלת הפנים שערכו להם, שמחה על שזכו להציל 60 בני נוער מציפורני הנאצים. 

חברת הנוער שוכנה בבית עם 6 חדרים - "חדר עם מרפסת" - שכונה חדשה ליד דשא הדקלים - 5 ילדים בחדר ליד 2 משפחות. כבני נוער קולניים נהגו לשיר ולהרעיש, אך מעולם לא ננזפו ע"י השכנים. המבוגרים קיבלו אותם באהבה ובסלחנות.

היו קשיים: השפה, החום, העבודה, האוכל, הגעגועים הביתה. לא פעם בערבי שבת וחג היו מזילים דמעות. המדריכים והמטפלות השתדלו לעזור ולהקל. הם התנחמו בלחם טרי וחם שקיבלו מהאופים במאפיית עין חרוד ישר מהתנור, טבול בשמן ועליו מלח גס. הכול עניין אותם. במכתביהם הביתה  כתבו הרבה סיפורים.

המדריכים והמורים היו דוד מלץ, יוסף שילוני, גרשון אוסטרובסקי, סבוראי וחנוך רינות.

ברוך גולדשטיין היה סדרן עבודה שהכניס אותם לסודות הענפים ולימד אותם מוסר עבודה. הבנות רצו לעבוד בבתי ילדים אך יהודית נמשכה לעבוד בלול וכשהצליחה לא היה גבול לאושרה. עבדה עם בתיה ברנר, שניחנה ביושר ובכבוד לאדם, דרשה הרבה אך גם הסבירה ונתנה עצמאות ואחריות. יהודית נעשתה אחראית על גידול האפרוחים, האכילה, השקתה אותם, הפכה את הביצים באינקובטור - אחריות שמילאה אותה גאווה.

פעם סודר ציזלינג להוציא זבל מהלולים. עם ציזלינג נפגשו בגרמניה כשליח. הוא סיפר על עין חרוד ונחשב למנהל גדול. ופתאום הוא מוציא זבל. יהודית כתבה הביתה: "גם המנהל עובד פה בלול."

אחרי העבודה התקלחו במקלחת הציבורית - חורף וקיץ במים קרים. בערבים עברו אימונים בנשק בגלל המאורעות שפרצו כחודש לאחר בואם. חנה בוירסקי אימנה אותם ברובה, הסבירה איך הכלי פועל ועשתה אתם מטווחים. בלילות היו רואים ממרפסת חדר האוכל את השדות הבוערים שהפורעים הבעירו לאורך צינור הנפט. מהר מאוד הפכו לחלק מעין חרוד, עם ההרגלים לשפוך מים קרים על הרצפה לצינון החדר, להוציא בכל יום שישי את הכול מהחדרים לאוורור בדשא כמלחמה בפשפשים, לישון על מזרן קש ועוד...

דשא הדקלים מילא מקום חשוב לשיחות, לשירה, לישיבה בצוותא ולהתבודדות של זוגות אוהבים.

את יצחק חרמוני הכירה תחילה דרך נגינתו במפוחית. היה עומד במרכז מעגל הרוקדים ולצלילי המפוחית רקדו כולם. אחרי העצרת באחד במאי 1937 הזמין אותה יצחק לטייל אתו. זו הייתה תחילתו של קשר חברות ואהבה שנמשך שנים רבות. הם נישאו בנובמבר 1938 אצל הרב בכפר יחזקאל. מוטות החופה היו רובים שנישאו בידי גפירים.

ב-1940 נולדה הבת הבכורה תמר ואחריה נולדו שלמה'לה, עופר, רזיה וסמדר.

ב-1953 נשלחה ללמוד בסמינר הרעיוני הקצר באפעל. מאוד העריכה את הלימודים ואת החברה שפגשה שם. 

שנים רבות עבדה יהודית בלול, לדבריה היה זה ביתה השני. תחילה עבדה עם הלולניות הוותיקות: בתיה ברנר, מלכה הלוי, נסיה ושרקה והשתדלה לעמוד בציפיותיהן. אחר כך הצטרפו שושנה נחמני, צילה, חנה כהן, דליה ויונה'לה. העבודה הקשה נעשתה בעיקר ע"י בחורות ודרשה אחריות ומסירות.

ב-1961 פנה ויניה כהן, מזכיר עין חרוד, אל יהודית בבקשה שתקבל עליה את תפקיד המזכירה לצדו וביקש לשמוע ממנה רעיונות על דברים חשובים לחברים. יהודית הציעה שהמשק יספק לחברים מקררי "סיביר" קטנים. הצעתה התקבלה ונקנו 250 מקררים שחולקו לחברים. יוזמתה הבאה של יהודית הייתה שהמשק ירכוש עגלה לכל תינוק. יהודית ציינה: "תמורת 10 ל"י לעגלה עשינו את האימהות מאושרות." (יומן עין חרוד 13.9.1996).

ב-1968 אירע אסון במשפחה - עופר, הבן היפה, עלם חמודות, נפל בפעולת כראמה בירדן. האבל היה קשה, אך לא האחרון. הבת האהובה רזיה נפטרה לאחר מלחמתה במחלת הסרטן והנכד נרי נספה בתאונה כשמיהר להציל את חברו שטבע בים. יהודית נשאה בלִבּהּ את הסבל והצער מתוך אצילות ואיפוק.

יהודית התמידה בעבודה בלול יותר מארבעה עשורים. היא מילאה תפקידים ציבוריים שונים - הייתה סדרנית עבודה טרם הפילוג ובוועדת בריאות אחריו. בשנות השישים קרא לה ויניה לשמש מזכירה לצדו, הייתה בוועדת ברורים ובוועדת מינויים.

כשהסתיים פרק הלול נכנסה לעבוד במחסן בית הספר. בזקנתה נהנתה מהפעילות בבית תחביב.

יהודית, תמיד נאה ומטופחת, עצמאית וחזקה. לאורך שנים סעדה את יצחק במחלתו הקשה, וסירבה לקבל עזרה עד יומה האחרון, גם כשעיניה כּהו, שמיעתה נחלשה ובני המשפחה לא תמיד נמצאו בקרבתה. היא ידעה להתמודד בדרכה שלה עם מכות הגורל, שלא פסחו עליה.

את רשימתה ליצחק סיימה במילים אלו: "היו לנו הרבה שנים טובות ביחד, וגם הרבה עצב"

בית עין-חרוד, שקלט אותה כנערה אל חיקו, והיה לביתה ובית משפחתה לאורך שנים, נפרד מיהודית לעד.

נוחי בשלום יהודית  באדמת עין-חרוד.