חיה שטקלברג

חיה נולדה על אניה שעגנה בחופי רומניה בדרכם של הוריה מאודסה שבאוקראינה לישראל ב-7 בינואר 1922, ומהאנייה ישר לעיר התחתית של חיפה, שם עברה עליה ילדותה. יחד עם התפתחות העיר חיפה, נדדו בין דירות רבות מהעיר התחתית להדר הכרמל הר הכרמל ואחוזה. אימא שלה, יפה, שקבורה פה לצידה, הייתה עקרת בית שפונקה על ידי בעלה ישראל, דמות של יזם ומשקיען,שהקים חברות תחבורה, השקיע כספים בכל מה שזז הרוויח הימר והפסיד וכנראה היה שובב לא קטן כמו ביתו, בצעירותה.

בכיתה ג' עברה לבית הספר הריאלי שם למדה עד סיום בית הספר בגיל 17 וחצי. אימא הייתה פעילה מאד בתנועת הצופים וכבר בגיל 14 הדריכה. בגיל 15 גויסה לשורות ארגון ההגנה ללא ידיעת הוריה ועסקה באימוני שדה תרגילי סדר ולימוד איתות ומורס. וכדבריה, "היינו מתייצבות במקום סודי, לפנות בוקר, והיינו לומדות איתות. הושבענו לשמור סוד ואף להורינו נאסר עלינו לספר על פעילות זו, המצאנו תירוצים מתירוצים שונים ובבוקר, רצנו הישר לביה"ס ומתייצבות ללימודים, עייפות ולא די מוכנות ב"שיעורים".

"פעם לא יכולתי עוד להחזיק מעמד, הנחתי את הראש על השולחן בכיתה ונרדמתי. המורה בנדר שעבר בין השורות ראה זאת ליטף את ראשי וללא גערה עבר הלאה, כנראה ידע על השתייכותי ל"הגנה" ואני זכרתי לו מחווה זו בתודה."

 היו אלה ימים של עניין וחוויה והייתה הרגשה והכרה שעושים משהו חשוב למען העם, למען "המדינה שבדרך".

חיה היתה ספורטאית מצטיינת בתקופת לימודיה ועסקה באתלטיקה וכדורסל. עם סיום בית ספר , כחלק מחובת ההגשמה בצופים הצטרפה יחד עם תשעה מחבריה לקיבוץ גבע לשנה, וב- 1940 התקבלה לסמינר למורים בבית הכרם ולמדה שם עד 1942. בסיום הסמינר ובמקביל להצעה ללמד בריאלי קיבלה אימא הצעה להצטרף לפלמ״ח אליו הצטרפה ביולי 1942, והגיעה לקיבוץ גבעת חיים שם התארגנה פלוגה ו׳ וכנהוג בפלמ"ח מחוסר תקציב – פרנסנו את עצמנו – עבדנו שבועיים לשם קיום, והתאמנו שבועיים. ערכנו מסעות קשים, זכורה לי הליכה רגלית מגבעת-חיים לגינוסר ולכפר-גלעדי. מכפר-גלעדי נשלחתי לאילת-השחר. השתתפתי בקורסים שונים ביניהם קורס קשר, וקורס מכי"ם בג'וערה. ג'וערה הייתה בי"ס להגנה אותו עברו כל מנהיגי "ההגנה" לתקופותיה, משם יצאה תורת הלחימה שלנו וגיבוש קדֶרים וחברויות.. משם יצאתי כמכי"ת מוכרת ואף ארגנתי קורס אימונים לבנות בהזורע. גאוותי הייתה על שהדרכתי גם בנים... "

מאחר והייתה ספורטאית ובכושר טוב השתתפה במסעות קשים ובטיולים נועזים. "בקורס מ״כים ניסינו להקיף את ים המלח, בלילה הותקפנו ע״י שודדים, ירדנו לנחל ארנון ונאלצנו לחזור".  היו גם פרשיות מיוחדות ובאחת מהן זכתה להוקרה:

"בתקופת אילת-השחר, (1943-1944), שהיתי פעם בחופשה בחיפה ופגשתי באקס-מפקד שלי מימי ה"הגנה". שתינו קפה באחד מבתי-הקפה. שוחחנו על הנעשה בארץ: על השלטון הבריטי המתנכל לנו. בן שיחי רומז לי, שכמה חבר'ה טובים, הקשורים לפלמ"ח, נבחרו לבצע פעולות נגד הבריטים, ושאל אותי אם אהיה מוכנה להצטרף. הייתי משוכנעת שמדובר במשהו ששייך לפלמ"ח, אך שותפים בו רק "עילית שבעילית". הוא הציע לי לשמש כאיש הקשר שלו. עוד הציע שאברר עם כמה מחברי באילת-השחר, אם יהיו מוכנים לקחת חלק בפעולות כגון הטלת סוכר למיכלי הדלק של כלי רכב בריטיים, או פעולות דומות. חזרתי לבסיס. כינסתי כמה מהחבר'ה. התקשר אלינו בחור נוסף, מושבניק מנחלת-יהודה (כיום, פרופסור) צעיר, נחמד, איש "הגנה" נאמן, לפחות כך חשבתי. הוא קבע איתנו פגישה בתל-אביב. נפגשנו בביתנו – הורי עברו אז לתל-אביב – נסגרנו באחד החדרים, האפלנו את החלונות, דיברנו בשקט. ומה מתברר? – הוטל עלינו לחטוף את הנציב העליון. נאמר שיהא עלינו להביא עימנו לפעולה נעלי התעמלות ונשק מהפלוגה, שעברה בינתיים לקיבוץ הזורע, אבל – בלי אף מלה למ"פ. התחלתי לחשוד, משהו לא נראה לי טוב. כשחזרנו להזורע, אמרתי לחבר'ה, שלדעתי עלינו לספר את הדבר לפחות למ"מ. חלקם התנגדו לכך. אבל אני החלטתי שזה מה שצריך לעשות: והלכתי למפקד. שמעון קוך-אבידן (גבעתי) מעין-השופט. כשסיפרתי לו – החוויר. מיד הוזמנו להזורע ישראל גלילי ויצחק שדה וכן משה סנה ומשה זליצקי (כרמל). נערך בירור רציני ובעקבותיו – משפט. אחדים מהמשתתפים ב"עניין" הורדו בדרגה. אחדים הוצאו מהפלמ"ח ואילו אותי שלחו ל"קורס חכמים" (= כינוי לקורס של קציני הסברה וחינוך), בו היו מרצים ראשי הישוב. נשלחתי לקורס הן כצ'ופר, על שחשפתי את הפרשה, וגם לשם "תיקון" בגלל שהסתבכתי בה.

ב 1944 החלה חיה לחשוב על שחרור מהפלמ"ח אולם אז נאמר לה שנבחרה כאחת מנציגי פלוגה ו' להשתתף בקורס מ״מים, אחת משתי נשים בקורס בו השתתפו 150 גברים. בסופו של הקורס התמנתה להיות מזכירת הגדוד הראשון של הפלמ״ח בפיקודו של נחום שריג.

 ב- 1946 החלה ללמד בבית הספר הריאלי.

במקביל להוראה הכירה את הנרי רוזנפלד , ואחרי תקופה קצרה בארה״ב חזרה לארץ ושובצה בחטיבת הראל של הפלמ״ח כמפקדת הבנות בחטיבה שבסיסה היה באבו גוש. את עובדת היותה בהריון איתי הצליחה להסתיר עד שלב מאוחר יחסית, ועם סיום הקרבות ופירוק הפלמ״ח חזרה לניו יורק עם הנרי ללדת את רן.

 בניו יורק לימדה בבית ספר יהודי "בית הילד",וב- 1951 חזרו לארץ סופית והתקבלו  לעין חרוד, כאן גם נולדה תמי כעבור שנתיים . "על הוראה לא חשבתי באותו זמן. מבחינה זו עמדתי על פרשת-דרכים: אחרי ניסיון של עבודה בשתי שיטות מנוגדות מאד זו לזו – שיטת בית-הספר הריאלי בחיפה, שבו התחנכתי ולאחר-מכן עבדתי בו כמורה, ושיטת העבודה בבית-הספר בארצות-הברית, בה נתנסיתי בעבודתי ב"בית-הילד". היה זה בית-ספר מתקדם, ששרר בו חופש רב והתנשלות ממסגרות רשמיות, כפויות. טופחה אווירה "משפחתית" והדגש היה על פיתוח כישורים וקשרים ולא על כמות הידיעות המוקנית".

"הרגשתי שקיים שביל-זהב בין שתי השיטות, אך עדיין לא הייתי נתונה לגילויו בעבודתי. עם הקמת בית-הספר העצמאי שלנו פנה אלי משה טבנקין להצטרף לחבר המורים החדש ולהיות מחנכת של כיתה. היססתי מאד. חששתי, שחסר לי הרקע האידיאי להיות מחנכת בקיבוץ. בילדותי ואף בנעורי הייתי רחוקה מהתנועה הקיבוצית. בביתנו על הכרמל, לא חיו את "בעיות הפועלים". בית-הספר הריאלי, כידוע, היה רחוק מהוויה זו. הייתי חברה בתנועת "הצופים", עוד בטרם הצטרפה לתנועות הנוער החלוציות. אמנם, הייתי מגיל צעיר חברה ב"הגנה". ושתי המסגרות האלה – "הצופים" וה"הגנה" – אם כי לא היו גשר "רשמי" להגשמה קיבוצית, אבל שתיהן חינכו להתנדבות, למשמעת ולקבלת מרות. ואכן, קיבלתי עלי את הדין והייתי למחנכת בעין-חרוד ".

 אחרי שנות הוראה רבות הייתה חיה למרכזת האולפן להוראת עברית לעולים חדשים, והמשיכה  בתפקיד ריכוז אולפנים של הקיבוץ המאוחד –לכ-5 שנים.

כשסיימה את שליחותה התנועתית עברה סוג של הסבה מקצועית ושימשה כמורה לאנגלית בבית-הספר היסודי בעין-חרוד וסייעה לתלמידים בתיכון, באנגלית.

 מאז חלפו שנים. אימא בביתה, שקועה בעיסוקיה. המשפחה כל עולמה. 

לפני חמישה חודשים חגגנו לאימא יום הולדת 90. בחודשים שלקראת, מאחר וכל כך היה חשוב לה שכולם יגיעו, היא הייתה מודאגת, איפה נתכנס? איך נסתדר? איפה ישבו כולם?

המשפחה הגיעה בהרכב מלא. ילדים, נכדים ונינים. אימא, כבר זקנה מאוד ומעט עייפה, אבל מאושרת, מוקפת במשפחה לצילום משפחתי שכל כך אהבה. אני משוכנע כי סיימה את חייה בתחושת סיפוק ואושר.