אֶרְנָה גלילי

נולדתי בלייפציג, גרמניה, בשנת 1918, לאמי מלכה (מרתה) ולאבי וולף וידרה – בן משפחה מסועפת וידועה בעיר ודי אמידה.

בהיותי ילדה קטנה הגיע אבי לפשיטת רגל במשחקי קלפים והשאיר את אמי עם 4 ילדים בחוסר כל. אמי יצאה מיד לחפש עבודה, ומפני שמוצאה היה ממשפחה ידועה, התקבלה לעבודה בקהילה היהודית.

הייתי הצעירה בין הבנות: ברטה, לני, מרגוט וארנה. ואת כולנו הכניסה אמי לתנועות נוער, כהגנה מפני הרחוב. שתי אחיותיי הגיעו ארצה לפני מלחמת העולם השנייה. וברטה שהייתה בהריון לא קיבלה סרטיפיקט, ויצאה לארגנטינה ממש ברגע האחרון לפני פרוץ המלחמה.

הייתי בתנועת נוער של נוער בורגני-יהודי ומדריכנו היה רמי זלינגר, המרכז הראשי. לאט לאט "עבדו" עלינו שנפנה ל"הבונים" שהייתה תנועה ציונית. בעירנו היה בית "החלוץ" ובו מועדון לכל תנועות הנוער הציונית. החיים בתנועה היו מאד מעניינים והעסיקו אותנו. אמא הייתה צוחקת ואומרת "ילדי רק ישנים בבית, ביתם האמיתי הוא "התנועה". כשהורגש כבר כוחו של היטלר רצתה אימא לשלוח אותי להולנד אבל אני התעקשתי: "אני אסע רק לפלשתינה".

ב-1934 כבר ידענו מה קורה. אני  יצאתי לחוות הכשרה לארבעה שבועות למחנה גוטוינקעל ליד ברלין. עבדנו קצת בחקלאות, למדנו עברית (בקושי!) אבל שרנו הרבה שירים עבריים בהתלהבות.

לארץ לא יכולתי מיד לעלות, כי הסרטיפיקטים חולקו במשורה – עפ"י מפתח מפלגתי – והסוכנות היהודית הייתה מממנת אותם. לא הייתי בטוחה שאקבל סרטיפיקט דרך עליית הנוער, אך זכיתי!

מרץ 1935. הגיע יום היציאה, התלהבות כולנו הייתה גדולה, נסענו ברכבת מברלין ללייפציג. יהדות לייפציג התארגנה ונהרה לתחנת הרכבת בהמוניה עם מתנות ופרחים שהעתירו עלינו בחום ובהתלהבות. ציידו אותנו בדברים בסיסיים. נשות ויצ"ו עמדו עמוסות קקאו ועוגות לעודדנו במסע הארוך. יצאנו משם ברכבת למינכן, המשכנו לנמל טריאסט ושם כבר העזנו לשיר בקולי קולות מזמירות הארץ…

למחרת עלינו על הספינה "הגלילה" וכשהגענו לנמל חיפה הייתה סערה והובלנו בסירות לחוף בו חיכו לנו הנרייטה סאלד והנס בייט. הסיעונו לבית-עולים על הכרמל, נערכה לנו קבלת פנים יפה וחיכו לנו מיטות מוצעות ונוחות. עם בוקר יצאנו, 60 חברי נוער א' בגילאי 15, לגבעת ברנר. בתחנת הרכבת ברחובות חיכה לנו אנצו סירני עם מדריכה ועימם הגענו לקיבוץ.

בגבעת ברנר הייתה תכונה רבה לקראתנו, הפעמונים צלצלו. היה לנו צוות מחנכים גדול, כולם טובים באמת כמחנכים!

 בתום השנתיים לשהותנו שם, נערכה מסיבה גדולה ואפילו חיים וייצמן בא להשתתף אתנו – כל הארץ התעניינה בנוער שעלה מגרמניה והוכן לבניין הארץ. מפליטים "יתומים" הפכנו לכוח בונה.  

הורינו לא היו בארץ וכיוון שנועדנו להקים ישוב קיבוצי נשלחנו לשנה שלישית לרעננה לקבוצת "החוגים", הגרעין של מעוז. וכעבור שנה הצטרפנו לגרעין שהקים את רביבים תחת הסיסמא "מיישבים את הנגב!"

אך לי בארץ היו אם ואחות בעין-חרוד. (אמי הצליחה להשיג סרטיפיקט ולהגיע ארצה ב-1937)  הנגב הפחיד אותי והחלטתי להצטרף לעין חרוד. פה הכרתי את אהרון גלילי. התקרבנו מאד, מה שלא הפריע את האסיפה הכללית לשלוח אותו כמגויס מטעם עין-חרוד לצבא הבריטי במצרים.

התכתבנו בקביעות והקשר לא נותק. ובשובו בשנת 1946 התקיימה חתונה צנועה, בנוסח הימים ההם.  ב-1947 נולדה יעל וב-1950 שלומית. 

בעין-חרוד עבדה ארנה כמטפלת, אחר כך עבדה עם גלילי במכבסה – במכונות המפלצתיות, כדברי שלומית, ומאוחר יותר עבדה בחדרי חולים, במחסן בגדים, ועם הקמת דיקם עברה לעבוד במפעל. בהגיעה לגיל שבעים, החליטה שברצונה לעבור מדיקם לתחביב. לדבריה: "היו כאן ימים כאלה ואחרים,  נהניתי מעבודות הרקמה והעיקר הוא השקט, אין כאן הספקים, לא באים בדרישות. המקום מתאים לי, אני קמה בבוקר ויש לאן ללכת. התחביב הוא מעין מועדון יום ואני עם הייקיות שלי סידרתי לי שעות עבודה קבועות. אני בודדה כי חברותי הלכו לעולמן. לכאן אני באה כדי להפיג קצת את הבדידות. כשאני יושבת כאן המחשבות זורמות, על עצמי ועל הילדים שלי ומשתדלת לא להתלונן"

ארנה לא התלוננה,  היא תמיד ידעה לשמור על חוש ההומור שלה.

בגיל 86 מצאה חבר חדש - המחשב. כשהיה לה עצוב היא ניגשה אליו, וכשהיה שמח היא עבדה עליו. היא גלשה בו בעברית ובגרמנית וצחקה בקול ובהנאה מהבדיחות באינטרנט.

על שומר המסך של המחשב  נמצאה תמונת אחת הנינות מארבעת הנינים הילדים  של ארבעת נכדיה, ילדיהם של יעל ובעלה חיים ז"ל, עימם נטוו קשרים אמיצים וחמים, ובהם הייתה כל-כך גאה.

"אני יודעת  שהעולם לא השתנה ומה שהיה גם יהיה, אבל מה שלא טוב, שכדור הארץ מתחמם, ואני לא אוהבת חום" כתבה ביומן לפני 5 שנים.

אולי, בחרה לעבור מן העולם הזה, שחוותה אותו עוד משלהי מלחמת העולם הראשונה, ולחמוק מהקיץ החם  הזה.

נוחי בשלוה באדמת עין-חרוד.