יאיר בן-ארי

בהיותו בן שנתיים עזב אביו את הבית והקים משפחה אחרת. אמו עברה משבר קשה וילדותו של יאיר עברה תחת צל השבר הזה. לימים נולד לו אח צעיר, עמוס בן ארי.

יאיר למד במחזור י' של ביה"ס, עם שושנה המורה ועם משה כרמי, שהטביע בו את הצמא לידע, את אהבת התנ"ך ומרחבי הארץ על נופיה ויושביה, את ערכי הקיבוץ ומורשת היהדות. תרבות והשכלה אוניברסלית ספג ממנחם אורן שפתח בפניו אופקים אינטלקטואליים, סוציאליסטיים ומרקסיסטיים, בעקבותיו בחר את דרכו הפוליטית. היה גאה בקבלו בגיל 17 את פנקס החבר של מפ"ם.

כשפרצה מלחמת העצמאות, בהיותו בן 17, בניגוד להחלטת האסיפה, יצא יאיר עם קבוצת בנים שהתארגנה והצטרפה לגדוד הרביעי של הפלמ"ח. לחם בגזרת עמק הירדן ובכיבוש מזר. בפלמ"ח עבר קורס מ"כים והשתתף ב"מבצע ההר" להרחבת פרוזדור ירושלים. בהמשך לחם בגדוד 13 של חטיבת גולני, במוצבים מול עזה ובקרבות בגבול. המשיך כמפקד מחלקה לאורך הגבול עם סוריה ונשלח לקורס קצינים ב-1950, ממנו כמעט הודח בגלל דעותיו השמאליות.

בסיום שירותו חזר יאיר לעין חרוד, לתקופת הפילוג. שוב נקרעה משפחתו כשאמו ואחותו עמליה עם משפחתה עברו לאיחוד. 

כשמשה'לה טבנקין הזמין אותו להיות מדריך לחברת נוער ט' - נוער עולה מכ-10 ארצות שונות - נענה יאיר לתפקיד המאתגר הזה ביחד עם שרה ארז. כשהוחלט להצמיד את החברה לכיתת ביה"ס הפך יאיר למורה למשך 6 שנים, עד שביקש לצאת להתאוורר בפלחה.

ב-1954 התחתנו יאיר ושלומית וב-1955 נולדו התאומים רמון והראל. לאחר שנה נערך מבצע סיני. יאיר לחם כסגן מפקד פלוגה והגיע לאי טירן. ב-1957 נולד זיו. ב-1959 נחלצו יאיר ושלומית עם הילדים לעזרת קיבוץ יראון, שם ריכז יאיר את ענף השלחין. 

לאחר שנתיים, כשעלו התאומים לכיתה א', חזרה המשפחה לעין חרוד. נולדו ארבל ושחר.

התהפכות עם טרקטור ופציעת ראש, קטעו את פרק עבודתו של יאיר בפלחה. עם החלמתו יצא יאיר ללימודים הומניסטיים בקורס הדו-שנתי באפעל, שנקרא גם "הסמינר להכשרת מנהיגות בתנועה הקיבוצית". לימדו בו מורי אקדמיה ומנהיגי התנועה. יאיר נכבש ללימודי היסטוריה עברית ובמיוחד להיסטוריה של בית שני. 

ב-1972 יצא יאיר לאפעל לריכוז סמינרים לכיתות י"ב ולצעירים, במסגרתו הזמין מגוון מרצים מתחומים שונים ומכל הקשת הפוליטית. פתיחותו זו לא מצאה חן בעיני ההנהגה והוא סיים את תפקידו זה מוקדם מהמתוכנן. 

מלחמת ששת הימים והאופוריה שאחריה, וכן ספקות בדרך השמאל הישראלי, שינו את גישתו של יאיר כלפי המפלגה והתנועה, בעוד שאמונתו בקיבוץ לא התערערה. כחבר במרכז הקיבוץ המאוחד הוא תמך בהתיישבות בכל הארץ ובפעילות של חוג עין ורד וגוש אמונים. תחילה היה יאיר החילוני היחיד בגוש אמונים, אך בהמשך הצטרפו אליו מספר חברים שהשתתפו בהקמת ישובים ביהודה ושומרון.

ב-1976 הצטרף יאיר למזכירות גוש אמונים. המשק אישר לו חופשה בתנאי שלא יזהה את עין חרוד עם גוש אמונים. פעילותו עם תנועת הימין גרמה להתנכרות של רבים מחבריו והוא סבל מכך. 

כשחזר לעין חרוד השתלב יאיר כחרט במוסך, המשיך ללוות את ההתיישבות ביהודה ושומרון והחל ללמוד בחוג למחשבת ישראל באורנים. ראה יעוד בהנחלת חוכמת ישראל לחברים בקיבוץ בחוגים, ברשימות ביומן המשק, בחגים ובהשתלמות למורי ביה"ס. במשך שנים המשיך ללמוד לבד וצבר ידע עמוק ונרחב בתחומי מחשבת ישראל ובנה ספרייה עצומה בתחום זה.

יאיר היה אידיאולוג והאמין בצדקת הדרך, אך היה גם ביקורתי ובעיקר נאמן לעצמו ולהשקפותיו. לא בחל בשום עבודה בקיבוץ, בעבודה ראה את תמצית חייו כחבר קיבוץ.

כשמצבו הבריאותי הקשה עליו את ההליכה, הוסיף לצאת בטרקטורון אל מרחבי העמק, להדריך קבוצות בהיסטוריה של עין חרוד ולהישאר פסימיסט-אופטימי רוב הזמן.

לימים נישאו כל ילדיו בעין חרוד והקימו פה את ביתם. יאיר היה גאה מאוד באילן המשפחתי שהקים עם שלומית וזכה לחבוק 15 נכדים.

היה דמות מרכזית בחיי עין חרוד, פתוח למגוון רחב של קשרים חברתיים עם צעירים ומבוגרים. העשיר את חיי עין חרוד בשאר הרוח והמקוריות שבו. 

והוא יחסר לרבים בקיבוץ. יהא זכרו ברוך.