רחל (רוחה) ציזלינג
רוחה נולדה ביולי
1945 בכפר מלל להוריה שושנה ויוסף כהן. כמו שכתבה "הייתי ילדה של זוג הורים
שעלו מפולין בשנת 1934. לכאורה, לא ניצולי שואה אך את כל בני משפחותיהם השאירו מאחור.
אמא באה ממשפחה מאוד אדוקה, שבביתה דברו רק יידיש, ואבא למד ב"חדר"
בלשון הקודש ובני דודיו בני משפחת לבקוביץ, לימים לביא, היו ציונים נלהבים ועל כן
העברית לא היתה זרה לו... נולדנו שלוש הבנות (דרורה הבכורה, אני ושרי). בבית דברו
רק יידיש, היתה שמירה על כשרות, הדלקת נרות ושמירה על השבת, הליכה לבית הכנסת
בחגים וצום ביום הכיפורים... מכאן צמח הצימאון הבלתי נדלה שלי היום, לשפת היידיש...
לימים, כשמלאו לי ששים הגיע תורי לקבל את חוברת החוגים של "דורות
בגלבוע"... והיה לי ברור מה תהיה הבחירה שלי: "שואה" עם עדית פרי
וחוג לתרבות היידיש". ואמנם בשנת 2005 יצאה רוחה למסע בפולין. כמיהת הלב היתה
זקרוצ'ים - עיירת ההולדת של אמה. רוחה חזרה מלאה ונרגשת מחוויות המסע, תיאורי
העיירה ששמעה הרבה שנים היו למציאות.
רוחה הגיעה לעין
חרוד בשנת 1959 לכתה ט', בשנה בה היתה קליטה גדולה של ילדי חוץ, אך הקשר שלה לעין
חרוד היה עוד מימי ילדותה בזכות המשפחה - סבתה, הדודים משפחת חדשי, שיינלה ונחום
ניצן ומשפחת שלמה לביא באיחוד.
בתקופת הנעורים,
בשכבה, נרקמה בין רוחה ואורי אהבה שהבשילה לנישואים לאחר שרוחה סיימה את שירותה
הצבאי ושנת השירות. החלו חיי משפחה
מאושרים שנמשכו כחמישים שנים כשהבנים כשתילי זיתים סביב שולחנם.
משנת 1961 ועד 1976
עבדה רוחה בגידול עגלים לצידו של סורקין הרפתן המיתולוגי ואף עברה קורס קצר בנושא
הרפת.
התחנה הבאה, עם
הרחבת המשפחה היתה חינוך – טיפול בבתי הילדים ובכתות ז-ח-ט עד היציאה לקנדה בשנת
1978. רוחה עם אהרוני, רם, איתמר ומתן עם אורי שיצא כשליח התנועה והסוכנות לטורונטו
שבקנדה. היו אלה שלוש שנים של עשייה ציונית, שבצידה טיולים, חוויות והרחבת האופקים
לכל המשפחה.
כשהתרחבה המשפחה עם ספי ועונגי ומאוחר יותר יאיר, עשתה
הסבה ובעידוד העושים בנושא הבריאות עברה
בשנת 1984 לעבוד ב
תקופת "קפה
קטן" שהיתה ממקימיו ומעצביו, היו ימים אינטנסיביים ובלשונה של רוחה "זו
היתה בהרבה מובנים קריעת ים סוף, חסרו לנו כלים מקצועיים לניהול ופיתוח המקום
וביקשו מאתנו יותר ממה שיכולנו לתת".
כעבור שנים אחדות
משך את ליבה של רוחה כיוון חדש לעסוק בו - טיפול בשיטת אלכסנדר והיא יצאה לשלוש
שנים של לימודים. בטיפוליה הביאה רוחה מזור לכאב והקנתה בידיים רכות ובטוחות לנזקקים
לה - מנער ועד זקן, הליכה ויציבה נכונה של הגוף.
לפעול תוך הזדהות
עם אורחות החיים הקיבוציים, לא לחסוך בשבט הביקורת כשנחוץ לדעתה, ויחד עם זאת
להיות מעורבת בצמתים חברתיים וליטול אחריות – כך ראתה רוחה את מהות החיים בעין
חרוד. ובמהלך השנים היתה חברה בוועדת משק, בוועדת דירות, בוועדה לעזרת קרובים ושותפה
להכרעות ולהחלטות – כחברת מזכירות. את תפקיד סידור העבודה מילאה במסירות, לא
השאירה פתח או ספק ודאגה שהמערכת תפעל כהלכה. חריצות ומסירות היו נר לרגליה, ערכים
מנחים של חיים וכך, למעלה מעשר שנים היתה רוחה אחראית על טקס הזיכרון שמתקיים בבית
העלמין בי"ח באלול. בכוונה רבה וברגישות בחרה בקטעי הקריאה. "היתה שעה
יפה של בין ערביים... וקראו על אנשים שהלכו מאתנו והיו יפים ומיוחדים לכל אחד
מהנוכחים והקטעים היו מיוחדים ומאפיינים –
עבודה ורעות, אהבת המקום והארץ והקיבוץ... ואז חשבתי", כך ברשימתה ביומן
מ-2006 "שאנו מקיימים מצווה בסיסית במרקם החיים הייחודיים שלנו... להעלות
בראש שמחתנו את אלו שאינם עמנו..."
רוחה איש של חובה
פתחה את ביתה וקלטה את אבי ב-1972, אורי הצטרף בשנת וכך הפכה רוחה אם לתשעה בנים דואגת
ולא מחסירה פרט – ארוחות כיד המלך, כביסה בזמן, דרישה מכל אחד למצות את יכולותיו
ועיקר – טיפוח המוסיקה שהיה לקו מנחה במשפחה. רוחה ואורי נהנו מכל קונצרט, שבו
השתתפו הבנים, והיו גאים על תרומתם לתרבות בעין חרוד.
את ביתם הקטן
והיפה, פתחו אורי ורוחה לחבריהם מכל תחנות חייהם, למשפחות מהשליחות בקנדה
ולחניכיהם שעלו ארצה, ואלו שלא הגיעו, וכמובן לכל בני המשפחה הציזלינגים,
הטופולים, הכהנים ומשפחת לביא.
אורה עוד המשיך להבהב בהדלקת נר ראשון של חנוכה,
כשלמראשותיה אורי הבנים, ובני זוגם.
נוחי בשלום באדמת
עין-חרוד.
