עוזי ציזלינג
עוזי,
בכורם של שרה ואהרון ציזלינג, נולד ב-29.6.1924 בירושלים, כשההורים היו שם בשליחות
עין חרוד. זמן קצר אחרי שחזרו לעין-חרוד יצאה המשפחה לשליחות בפולין, שם נולד יובל. כיוון שהיה חלש ועדין עלה עוזי לכתה א' מאוחר
מבני גילו, והשתלב במחזור ו' של בית הספר – "הצפרירים". חווית עין-חרוד
ליד המעיין, החינוך המיוחד שקיבלו, המרחב והתעלולים שזימן להם החופש שם – נחרטו
בזיכרונו.
העדרו של
אביו מהבית בשליחויותיו הרבות והמגוונות הפכו את עוזי במהרה לאחראי על אחיו
הצעירים – מיכל, וצבי השובב. לא אחת נאלץ להתייצב בחדר המורים, לשמוע על מעללי צבי
ולערוב להתנהגותו. יובל ועוזי נשאו את שרה בזרועותיהם לרכב שהסיעה לבית-החולים
כשנולד אוֹרי. הם, עם מיכל ונריה, טיפלו בתינוק בן השנה וחצי כשהוריהם יצאו לפריז
ב-1946, לטפל בהעלאת יהודים אחרי מלחמת העולם השנייה. מציאות זו יצרה מערכת קשרי
משפחה עמוקים וחמים.
עם סיום
בית הספר יצא עוזי לשנת שירות בקן בורוכוב ברמת-גן ולפרנסתו עבד בנמל. בשובו
לעין-חרוד השתלב ברפת, ובכוחות ההגנה המקומיים – החי"ש. אלה היו שני קווים
מקבילים שליווהו לאורך שנים.
עוזי היה
ממקימי גדוד 13 בחטיבת גולני, הוכשר בג'וערה בקורס מ"מ וכמפקד מחלקה היה
מעורב בקרבות בגלבוע, בכיבוש נצרת, בית-שאן, וכוכב הירדן, בקרב ליד משלט 86 בחזית
הדרום ועוד.
במבצע
קדש היה כבר מג"ד גדוד 91 בחטיבה 9 שכבשה את שארם א-שייח. אח"כ הפכה
החטיבה לחטיבת שריון ובששת הימים פעלה בגזרת ג'נין, זירה שהכיר היטב מניסיונות
הכיבוש הכושלים במלחמת העצמאות. הפעם נעה החטיבה מג'נין לעבר יריחו כמעט ללא קרב.
במלחמת יום כיפור, נקרא לתפקידים שונים כממלא מקום. לא היה מאושר ממנו כשזכה לפגוש
את נבות ליד עמק הבכא.
האחריות,
הרצינות והקפדנות ליווהו בכל מעשה שעשה. ברפת היה אחראי על בניית מכוני החליבה
והסככות ועל התחזוקה הכללית. כשיצא לתפקידים בעין-חרוד – כמרכז משק, גזבר, מזכיר
ושוב מרכז משק – הייתה הרפת המקום אליו תמיד חזר. גם אחרי לימודים בקורס הגבוה
ברחובות.
אחד
התפקידים היותר מאתגרים ומעניינים שעשה היה ליווי קיבוץ גלגל. הוא נרתם למשימה
והתמיד בה כ-4 שנים. כשחזר מגלגל קיבל על עצמו את ריכוז הבניין, וכדרכו למד את
הנושא, השקיע בו ומעבר לבינוי שכונת אגוז ב' ותמר, שקד עם האדריכל פרדי כהנא על
הכנת תוכנית אב לעין-חרוד, בניית חדרי הקירור במטבח ועל הרחבת בית חרוב.
תחנתו
המקצועית הבאה הייתה על רצפת הייצור כחרט בפלדות.
כשהגוף
סימן אותות מצוקה – לב, ברכיים, אוזניים, עיניים ועוד מרעין בישין – לקח עוזי על
עצמו למחשב את תוכנית המתאר של עין-חרוד ולעדכן אותה בהתאם לצרכים השונים במשק. אך
הראייה נחלשה, גם השמיעה. היה קשה לו עם
העולם המצטמצם, עם מגבלות הגוף הרבות, אך הוא סיגל עצמו והתמקד בבית – נוהג על
הקלאב-קאר, השומר על עצמאותו היומיומית ברחבי המשק. אינסטינקט הנהג וההיכרות עם
הדרך אפשרה לו לנוע כך למרות שהוגדר ככמעט "עיוור" ע"י הרופא!
עוזי
האדם היה חם, אוהב, חסכן במילים אך רב רגישות. ילדים קרובים ורחוקים התאהבו בו,
כמו חברים רבים, פקודיו בצבא ושותפים לדרך.
הבית של
עוזי ונריה, שחלקו יחדיו יותר משישים ושבע שנות זוגיות והקמת משפחה, וחמשת הילדים
שנולדו להם – ענת, דורית, נבות עמרי ומור – היה בית פתוח, מעניק ערכים, רוחב
אופקים ותרבות. בית קטן, צפוף, מלא שמחם חיים וחום, ואסתטיקה. ועוזי – נאה וזקוף,
למרות שלא היה גנדרן תמיד הקפיד בלבושו ובהופעתו.
העצב חדר
לבית עם מותו של נבות. עוזי הסגור, הגיב בכאב, שאולי החיש את התרחקותו מהווית העולם. העבר שב אליו בעוצמות שהודחקו במשך
השנים, הדעיכה הייתה איטית, אך כל אימת שיכול החזיר בהכרת התודה, בחיוך קורן
ומאיר, שהבליח בעיניו הכבויות. סבל בשקט את חוסר האונים שנכפה עליו וסייע לאניטה
המטפלת המסורה לטפל בו, עד הנשימה האחרונה.
נפרדת מאתנו
בביתך שאהבת, בחיק המשפחה שגידלת – תשעת
ניניך, עשרת נכדיך, ארבעת ילדיך ובני
זוגם, ונריה – עמה חלקת חיי אהבה עמוקה, יפים, עשירים, מלאים, כדרכך בשקט, בצנעה
באותה אצילות שהייתה טבועה בכך.
ימתקו לך
רגבי עין-חרוד.
