יוסף (יוסוף) רייכנשטיין
ההורים שלי טובה לבית
שטרן ושלמה רייכנשטיין גדלו בזמושץ'– פולין. הם היו חברי תנועת "החלוץ". לא פעם
שאלתי את אמא מה גרם לה לעזוב את פולין "אתה לא יודע מה זאת אנטישמיות"
ענתה לי. הורי היו בין מקימי תל יוסף ובפילוג בגדוד העבודה עברו לעין חרוד. מאוחר יותר היה אבא איש ההגנה,
נשלח לקורס הראשון למפקדים שהיה בגבת ושם בתאונה אבד עין.
אני נולדתי ב-1923 בה'
באייר תרפ"ג, למטה במעין.
הילדות שלנו היתה
מאושרת. כשעברנו לבית הספר גרנו עם ההורים בעקבות מלחמתה של אווה טבנקין שהיתה
לדעתי צודקת והגיונית. גרנו בצריפים. תקרה לא היתה אלא גג מפח ובזיכרון שלי נחרתו
המבול בחורפים וקול הגשם שהקיש על הפחים.
הייתי בכתה ב' כשסיימו
את בניית המבנים בקומי.
שושנה המורה לימדה
אותנו בכתה א' אבל הקשר החזק שלנו היה עם משה כרמי. הוא היה מורה ומחנך, ולימד
אותנו מכתה ג' ועד סיום בית הספר. בזכותו אני קורא וכותב ערבית עד היום. חדר האוכל
של הכתות היה במועדון של היום ובו התנהלו החיים החברתיים ושם חגגנו את החגים.
חלק מנוף הילדות שלנו
היו ילדי השכנים שלנו בכפר קומי. הם משכו אותנו בשירה שלהם והיינו הולכים לשתות
אתם קפה ולדבר בערבית. היו לנו יחסים שקטים עם הערבים ואפשר לומר שמשה כרמי עודד
את הקשרים בינינו, למרות שהם נהגו לגנוב מהמשק.
משה כרמי קשר אותנו
לתנ"ך. גדלנו בהרגשה שהארץ שלנו, והירדן, הוא גשר בין שני חלקי הארץ. יצאנו
אתו לטיולים. אני יכול לומר שהיה יותר
נעים לטייל למזרח, לעבר הירדן מאשר לכיוון של ג'נין.
אנחנו היינו הכתה
הראשונה של בני עין חרוד. עשו עלינו ניסיונות חינוכיים - בכתה י' למדנו עד הצהריים
ואחר כך עבדנו בענפים, בכתה י"א הפכו את הסדר כשהמטרה היתה שנעבוד חצי שנה
בענף וכך נכיר את מבנה המשק. אני עבדתי
בגן הירק, במוסך וברפת. אהבתי לעבוד בשדה הפתוח ובמיוחד במספוא למרות העבודה הקשה,
כי שם היתה חברותא – קצרו יחד, העמיסו יחד את העגלות ואכלו יחד.
בשנת 1939 עם סיום כתה
י"א, סיימנו את בית הספר.
המלחמה באירופה היתה
רחוקה וחששות התעוררו בארץ רק כשרומל הגיע למדבר הערבי. אנחנו הצעירים התאמנו בנשק
עם החברים. הייתי מ"כ ולקחו אותי לאמן חברים מבוגרים כי המחשבה היתה שאין לאן
לברוח ושעלולה להיות כאן מלחמה לחיים ולמוות. ידענו שהגרמנים מנצחים אבל לא ידענו ולא
יכולנו להעלות על דעתנו מה שקורה ליהודים באירופה. כשבאו וסיפרו זה היה הלם
והתקשינו להאמין כי הדברים נשמעו הזויים. במשך השנים אמא לא דברה על המשפחה ואני
לא שאלתי כי אז הנושא לא העסיק אותי והיום, אני אוכל את עצמי שלא שאלתי.
כשסיימנו את בית הספר
גייסו אותנו לנוטרות – "משטרת היישובים העבריים".
בליל ההכרעה באומות
המאוחדות, ליל הכ"ט בנובמבר, הייתי בין השומרים על הפרדס. בלילה שמענו מכיוון
המשק יריות של שמחה. באותו לילה רקדו ושרו למרות שאף אחד לא השלה את עצמו שנקבל את
המדינה על מגש של כסף ואף אחד לא העלה על דעתו שנפסיד במלחמה שהיה ברור שתפרוץ,
היתה הרגשה של ביטחון. אני זוכר את המהלומה כשנודע שגוש עציון נפל.
בימי מלחמת השחרור
הייתי בנגב. עד ההפוגה הראשונה הייתי בגדוד 13 כשחיפשו אנשים לתפקיד קציני תותחנים
שלחו אותי. זה היה לקראת "מבצע דני" – כיבוש לוד ורמלה ואני נשלחתי
לסוללה בקרבות האלה.
כשהקרבות הסתיימו
ונשאר בעיקר להחזיק את המשלטים שלאורך הגבול, השתחררתי. ענף המספוא במשק נשאר כמעט
ללא אנשים והמשק פנה לצבא בבקשה לשחרר אותי לפני השחרור הגדול.
שמחתי לחזור למשק,
הייתי בן 25.
הפילוג היה באוויר.
במשך השנים נמניתי על
ועדת המגדלים בעמק והייתי בצוות הארצי שהכניס את הכותנה לרשימת הגידולים בעמק.
הכנסתי גם חידושים כמו הגדודיות בכותנה וביתר הגידולים ואת ההשקיה בטפטוף בכותנה. הצעה
נוספת שלי היתה להפסיק לדלל את הכותנה, דבר שחסך עבודה רבה. לאורך שנים היה המקצוע
שלי פיקוח מזיקים בעיקר בכותנה וכנגד הזחל הורוד. ההצעה שלי היתה ללכוד אותו בכלים
עם שמן, שיטה שפעלה מצוין.
כשהיו לי בעיות בראיה
עברתי לעבוד בנגריה ובערך בגיל 50 עברתי לעבוד במטעים עם נתן אוסטרובסקי. עד היום
אני מרגיש את עצמי כחקלאי וגם היום בגילי, אני קם כל בוקר לעבודה.
לימודי
כללו קורס מרכזי משק ברופין שנמשך כחודש ימים. התעניינתי בהיסטוריה, ארכיאולוגיה ויש
לי עניין בגיאוגרפיה. צברתי את הידע שלי מקריאה והודות לזיכרון הטוב שניחנתי בו. במשך
השנים החמצתי טיולים בעולם - היה לי רצון לבקר בתדמור שבסוריה על ארמנותיה, בבעל
בק, בארמונות המדבר של החליפים, לראות מהי הכעבה, אבל אלה לא היו ברי ביצוע.
בעיראק רציתי לראות את שערי הניצחון של האשורים ורציתי לבקר במצרים על כל אוצרותיה.
היתה תקופה שאנשים נסעו למצרים ולפטרה אבל אחרי כל המלחמות והקרבנות לא רציתי
לראות אותם.
את
החיסרון השלמתי במידה רבה על ידי קריאה בספרות היסטורית ובפרסומים בנושאים
שמעניינים אותי.
לטיול
אחד יצאתי לפני כארבעים שנה ויותר עם אוניברסיטת ירושלים שהוציאה סיור ארכיאולוגי
ביוון, בכרתים, בסנטוריני וברודוס. הרצו יגאל ידין ומזר – הגוורדיה המרכזית של
הארכיאולוגיה באותם ימים.
נושא
שחשוב לי הוא נושא ארץ ישראל השלמה – בטיולים עם משה כרמי. היינו משקיפים מההרים לארבע
רוחות השמים זיהינו את מה שנשקף אלינו והדבר נתן לנו הרגשה של שייכות. היינו עולים
לברקן, לבזק, לטמון ולהר כביר, להר גריזים ועיבל ולבעל חצור ובמזרח היתה לנו משאת
נפש להגיע לבשן שהיה לו קסם מיוחד לגבינו – היו שם 80,000 דונם שהברון קנה אבל
הסורים גרשו את היהודים משם.
אחרי
מלחמת השחרור הייתי מתוסכל על שלא השתלטנו על ארץ ישראל המנדטורית.
אחרי
1967 הרגשתי ששחררנו את ארץ ישראל וכשעלו להתיישב בסבסטיה נסעתי לטקס העלייה על
הקרקע עם חבורה מעין חרוד – אהוביה ואורי ברנד, נחום סלנט ושלומית ויאיר. שם
נדהמנו למראה אלפי הצעירים שביצעו מה שחשבתי שנכון לעשות. עלינו גם לבית הכנסת של
קדום עם אנשי עין ורד והוזמנו כשחנכו אותו בהכנסת ספר תורה.יחד עם אהוביה השתתפתי
בהקמת מצפה יריחו, אילון מורה בהקמת הישוב מבוא סנור, עופרה ובעלייה לישוב עלי. הייתי
אז כבן 45 והרגשתי שעלומי פורחים בשנית.
כשעלינו
לאילון מורה לקחתי אתי את רמי בן צבי ז"ל ונער נוסף. הייתי חילוני אך כשראיתי
שם כמאה בחורים עומדים כשפניהם לירושלים ומתפללים, עברה אותי התרגשות, הרגשתי שאני
נמצא בלב ההיסטוריה של העם היהודי. אז דברנו עם חנן פורת על הקמת תנועת
"התחייה".
דבר
נוסף היה הירידה לימית כדי לעצור את הנסיגה הרגשתי חובה מוסרית לשבת שם. כשהגיע
הצבא לפנות את הישובים החלטתי שאני לא מתעמת עם הצבא וחזרתי לעין חרוד אבל חודשים
אחדים לא פתחתי רדיו ולא טלוויזיה.
כשדוד
כנעני מכפר יהושע ואהוביה הקימו גרעין חילוני ועלו לגבעה 777 באזור איתמר שנקראת
היום גבעת ארנון וחיים בה דתיים וחילוניים, שמרתי שם בלילות וכשמלאו לישוב 10 שנים
הזמינו אותי לשאת דברים. אני מאמין בנוער שיושב על הגבעות, הם חיים בצניעות ואני
מעריך אותם כחוד החנית של הציונות היום. אני קשור לציונות בכל נימי נפשי ואני
מציאותי וחושב שכדי ליצור תנאים שההיסטוריה של עם ישראל בארץ לא תחזור, גבול הארץ
צריך להיות הירדן ושנחיה כאן 10 מיליון יהודים. זאת משאת הנפש שלי.
זכרונו הבהיר והדקדקני של יוסוף והבנתו כי מעטים נותרו לספר את
תולדותיה של עין-חרוד, הפכו אותו בשנים האחרונות לדַבָּרה של עין-חרוד. הוא ויעל
טבנקין ניצבו בחזית לפני מטיילים, סקרנים ואנשי עין-חרוד שנדרשו לידע על ימי
הראשית.
וכך, בבגדי העבודה, באמונה שנותרה בו חרף השינויים שעברה עין-חרוד –
הוא היה לכעין מעוז אחרון לסיפוריה, מעוז שקרס גם הוא.
עצוב לנו להפרד ממך היום יוסוף חבר טוב ונאמן, ולדעת כי שוב
לא נוכל לשמוע את סיפורה האותנטי של עין-חרוד מאחד מטובי מספריה.
