חסר רכיב

מיכל שקורי

מיכל שקורי
ט' אדר תש"ך - י' כסלו תשע"ו
8.3.1960 - 22.11.2015

מיכל נולדה בבית חולים אלישע בחיפה, ב-8.3.1960, להוריה רחל ואלי מרזל.  אחות לדורית הבכורה, ולגלית הצעירה ממנה. את ילדותה בילתה בשכונת בת גלים בחיפה שם למדה עד כיתה ו.

את שנותיה בתיכון למדה בבית הספר החקלאי "כפר גלים". בית הספר הנמצא ליד העיר חיפה,  התנהל ונראה כקיבוץ קטן: הרבה דשאים, עבודה בפינת הירק ובפינת החי ומיכל אהבה ונהנתה מאוד מתקופה חייה  זו.

 

היא היתה חברת "הנוער העובד והלומד" ואת שעות אחר הצהריים בילתה בסניף התנועה, היא אהבה לצאת לטיולים שלהם ברחבי הארץ, את הפגישות החברתיות וכן את עיסוקה כמדריכה של השכבות הצעירות.

 

שירותה הצבאי היה כפקידת במחלקת קצין בחיל האויר במחלקת הבינוי. בתפקידה היתה קשורה בפינוי בסיסי חיל האויר בסיני ובניית הבסיס החלופי  ________    ליד אילת. היא נבחרה כחיילת מצטיינת, שזכתה לייצג את החיל ביום העצמאות בבית הנשיא - ___________.

כהמשך לנכונותה לתרום מעצמה למשימות שונות, היא עשתה קורס נהגות אוטובוסים, ושובצה למילואים כנהגת אוטובוס במל"ח משק לשעת חירום. מדי שנה, היתה נקראת  פעם או פעמיים לחמישה ימי שרות ורענון ועשתה זאת גם שנים ארוכות אחרי שנולדו הילדים.

 

את אפרים הכירה לה נאוה דוידסקו-שקד, קרובת המשפחה ואחרי חודשיים של הכרות התקיימה חתונתם.  בשנת 1987 הצטרפה מיכל לעין-חרוד.

בשנת 1988 נולד מאור, ב-1990 נופר וב-1995 בת הזקונים – יהל.

 

ככל בחורה חדשה בעין-חרוד, השתלבותה הייתה במערכת החינוך בעבודה בגן שקד, אך מיד אחרי לידת מאור – הבכור, נקלטה לעבודה במקצועה – מנהלת חשבונות במפעל רהיטי עין-חרוד והתמידה בעבודתה עד שנה לפני קריסתו של המפעל.

 

בחמש השנים האחרונות עבדה מיכל בכפר יחזקאל בחברת "רותם-טרקטורים".

 

לפני 13 שנים חלתה מיכל. הטיפולים עזרו ונדמה היה שהחלימה, אך אז, בעת בילוי משפחתי בארצות הברית אצל אחותה גלית,  החלה לסבול מכאבים עזים בצלעותיה. אחרי חודש וחצי, כששבה כל המשפחה ארצה, התקבלה הבשורה  הקשה – המחלה חזרה.

לאורך עשור ארוך וכואב התמודדה מיכל באומץ, בגבורה ובאופטימיות עם הטיפולים הקשים, היאוש לעיתים והתקוות. תמיד האמינה וקיוותה לטוב.

 

זר שלא הכיר אותה, לא יכול היה לנחש את מצבה ואת מלחמתה הגדולה. תמיד היה חיוך נסוך על פניה. השקט, העדינות, הלבביות שהקרינה – ליוו כל מפגש איתה, ונסכו תחושה של בטחון לסובבים אותה.

 

בחודשיים האחרונים – תש כוחה.

 

מאור הפנים שאיפיין אותה, השקט האצילי, היושר והיושרה שלה, ואהבתה הגדולה לאפי שלה ולילדיה, שהיו מרכז עולמה ומקור גאוותה, עדיין אפפו אותה במיטת בית החולים, וקרבו אליה את כל אנשי הסגל שנמשכו  וניסו להקל עליה את ימיה האחרונים.

 

עין-חרוד שהייתה ביתה כמעט שלושים שנה, כואבת עם המשפחה הענפה את הסתלקותה.

 

נוחי בשלווה  באדמת עין-חרוד.

חסר רכיב