תמרה זילבר-רבין
נולדתי בשנת 1912 הבת
הגדולה במשפחה.
נולדתי בתקופה מיוחדת
– שנתיים לפני מלחמת העולם הראשונה וחמש שנים לפני המהפכה הרוסית הגדולה, אירועים
ששינו את חיי.
ההורים שלי היו אנשים
די אמידים מפטרבורג, היום לנינגרד.
זיכרון הילדות הראשון
שלי הוא משנת 1914 כשפרצה המלחמה. היינו בנופש בפינלנד וכשהגיעה לשם הידיעה שרוסיה
היא חלק מהמלחמה, נאלצנו לחזור הביתה. לא היו אז אוטומובילים וחזרנו בכרכרה עם
סוסים. מהמלחמה אין לי זיכרונות, היא לא היתה מורגשת בחוצות פטרבורג, אך אני זוכרת
את "המהפכה" שהתחוללה ב-1917: הקומוניסטים השתלטו! צפיתי דרך החלון כי
אסור היה לצאת לרחובות – היו יריות והיה מסוכן להסתובב. אני זוכרת תהלוכות של
אנשים עם דגלים אדומים, אנשים נוהרים וכולם נושאים פרחים אדומים בבגדיהם. גם אני
רציתי פרח אדום בדש מעילי... הורי חששו מהמהפכה ורצו לברוח מרוסיה למערב. הם לקחו
אותי ואת אחי לדרום רוסיה למוהילוב הקרובה לגבול הבינלאומי. לא הצלחנו לצאת מרוסיה
ונשארנו תקועים שנתיים במוהילוב, ברובע שהיו בו מאות יהודים. זאת היתה תקופה קשה
של מגיפות ורעב, שהרגו אנשים בלי כל הבחנה. כשהתבהרה התמונה, חזרנו לפטרבורג.
היו מגיפות של טיפוס
וחולירע. לא נפגשתי עם ילדים כי אמא חששה שאדבק. למדתי בבית מקצועות שונים וגם
גרמנית וצרפתית, והיה לי רק ידיד אחד – הספרים.
לצאת החוצה היה אפשר
רק פעם ביום והלכנו אחי ואני עם המחנכת שלנו לאחד הפארקים הגדולים, שבחורף היו מושלגים
ובקיץ היו יפים מאוד.
אבא קיבל משרה
ממשלתית – אחראי על ייצוא עצים לגרמניה. בחודשי הקיץ יצאנו לכפרים נידחים, מקומות
בהם נעשתה כריתת העצים במרחבי רוסיה הבתולית, בסבך יערות צפופים ולא מיושבים.
חיינו בטבע, אספנו פטריות וגרגרי יער, תותי יער עם טעם גן עדן, פטל ורוד מתוק-
מתוק. זה היה נהדר, ממש חופש.
בגיל 12 הלכתי פעם
ראשונה לבית ספר של הקהילה הגרמנית בפטרבורג משום ששם חלק מהלימודים היו בגרמנית
ושלחו לשם ילדים ממשפחות יותר אמידות. הלכתי עם המחנכת שלי כי אי אפשר היה לשלוח
ילדה לבד, בעיקר ילדה שנראית יהודיה.
בת 15 נסענו לגרמניה.
לאבי היו קשרים עם הגרמנים ולטובת ההגירה מצאו אצלי "שחפת". אמא יצאה עם שנינו הילדים,
והתמקמה בברלין. אבא היה אמור להגיע בעקבותינו... אך אחרי מספר חודשים קרתה טרגדיה
– אסרו את אבא ושלחו אותו לסיביר. אמא נאלצה לחזור לרוסיה כדי לטפל בשחרורו ושנינו
– אחי אלכסנדר ואני נשארנו בברלין, בחדר בפנסיון של יהודים והמשכנו לחיות בעצמנו.
סיימתי את בית הספר
עם בגרות מלאה והמשכתי באוניברסיטה במגמת עיתונאות.
בינתיים החלו להשתנות
דברים. הנאצים עלו לשלטון, בנקים פשטו את הרגל, כבר לא היה לנו כסף והיתה תקופה
קשה מאוד. עשיתי עבודות שונות – תרגמתי, כי ידעתי הרבה שפות, דגמנתי בגדים, נתתי
שיעורים והמשכתי ללמוד. כשהיטלר עלה לשלטון נתקפתי פאניקה כי ידעתי מה זה משטר
טוטליטרי, משום שבאתי מרוסיה! החלטתי שבגרמניה לא אשאר. הבנתי שיהודי זה גורל,
יהודי צריך בית לאומי וכך הפכתי ציונית. הצטרפתי לתנועת "החלוץ". הלכתי
להכשרה.
בספטמבר 1933, חצי
שנה לאחר עלית היטלר כבר הייתי בארץ. כאן החלו לי חיים חדשים לגמרי. נשלחתי לגבעת
ברנר ואחי, שהיה בקבוצה א' של עלית הנוער, נשלח לעין חרוד. ביקרתיו מספר פעמים ומאוד
התרשמתי מאנשיה ומהרוח המיוחדת ששרתה במקום ויותר מאוחר הצטרפתי לעין חרוד. כאן
מצאתי מיד עניין והרגשה של שורשיות.
לא הכול עלה בקלות - תשומת לבי לחיצוניות, לבגדים, למעט
תכשיטים שהיו בידי, עוררו לא פעם את חשדן של הוותיקות בעלות העקרונות... הן חששו ש"איש עבודה" לא יצא ממני.
אבל היו אנשים רבים שהאירו לי פנים והתייחסו באמון ובטוב לב.
אני עצמי ראיתי הרבה
אנשים בעלי חזון ומלאי שאיפות ורוחב אופקים. מגוון ענפים וחתירה לפיתוח ולהתקדמות,
חגים ותרבות עמוקה. מיד נקשרתי לצורת החיים בעין חרוד.
כאן פגשתי את סוני.
התחתנו עם טבעת מווילון ואת הטבעת האמיתית הראשונה, קיבלתי ממנו ליום הולדתי ה-77.
היו בדרך החיים
הפרטיים והמשקיים הרבה אירועים מסעירים ולא תמיד טובים וחלקים, אך בי לא הותירו
משקע מריר, אני זוכרת רק את טוב. הייתי מעורבת מאוד בחיי המשק... אימצתי לעצמי
השקפה ששיגרת העבודה היומיומית וחיי ההווה הם דרך החיים האמיתית, והעיקר – לדבוק
להתמיד וללכת קדימה מבלי להפסיק, כך בהרגלים האישיים וכך בהוויית החברה העין
חרודית – לא להפסיק, אולי להתאים תהליכים לחיים המשתנים אך לדבוק בדרך. ואני, מאז
צעדי הראשונים במשק שלמה עם הדרך והולכת בה בסיפוק.
