סלח ואזה
סלח– בן כתון וסלים נולד ב-1937 בעיר
דיוואנה בעיראק.
למרות שהמשפחה לא הייתה דתית, נשמרו בה המסורת
ומצוות היהדות.
הקמתה של המדינה הרעה מאד את מצבם של
יהודי עיראק הם הואשמו בריגול, רכושם נבזז והיו פרעות. הייתה אז התארגנות גדולה
להעלאת יהודי עירק לארץ ישראל. היציאה הייתה חפוזה, הרכוש כולו הושאר מאחור
והמיועדים לעלייה כונסו בבגדד בבית-הכנסת.
בהמתנה לטיסה ארצה נולדה למשפחה ביתם התשיעית. סלח זכר את העלייה לארץ ישראל כחוויה
גדולה.
בשדה התעופה בן-גוריון קיבלו את פניהם
בחיטוי בדי.די.טי ונסיעה למחנה המעבר "שער עלייה" ומשם, אחרי עשרה ימים–
כשהם נושאים איתם את מיטות הברזל, מזרוני הקש ותלושי האוכל למעברת מגדיאל שהייתה
שדה חשוף בו הוקמו אוהלים למגורים ושירותים ומקלחות מאולתרים. היה קשה להשיג עבודה, ואביו שהיה צורף בעיראק
נאלץ לצאת לעבוד בקטיף תפוזים.
במעברה חייתה המשפחה כ-5 שנים. שנתיים באוהלים,
אחר כך בצריפי עץ – הבדונים, עד שהוקמו השיכונים. תנאי המגורים היו קשים וגם המצב הכלכלי. האוכל היה בהקצבה.
גם לא הייתה תקשורת. דברנו ערבית ולא הבנו
מילה בעברית, אך למרות הצפיפות והקושי לא התמרמרו, הייתה רוח חלוצית של שותפות בבניית המדינה.
כשנולד בארץ הילד העשירי במשפחה, רוני, זכתה המשפחה למענק כספי שהוכרז ע"י
בן-גוריון.
כתב סלח: "חודשיים לאחר בואנו ארצה,
ב-1950, הגיעה למעברה בחורה מטעם עליית
הנוער ושאלה מי רוצה ללכת לקיבוץ. לא הבנו
מה היא רוצה מאיתנו, מה זה קיבוץ איפה זה. לאחר הסברים זה קסם לנו והחלטנו
5 חברה להצטרף לקיבוץ, היא נתנה לנו כסף ואמרה שאנחנו הולכים לעין-חרוד. הגעתי
למשק ביום שישי ערב חנוכה, והצטרפנו לחברת נוער שהייתה מורכבת מחבר'ה שהגיעו
ממקומות שונים בארץ"
סלח נקלט עד מהרה בחברת הילדים הקטנה
בעין-חרוד. חזק, כריזמטי, בעל יושרה ועמדות מוצקות, והפך למנהיג בחבורה. הוא היה
חרוץ, הוא היה ספורטאי מצטיין, מעורב ופעיל.
בעקבותיו הגיעו לעין-חרוד כל הבנים
במשפחת ואזה– יצחק, דוד, דני ולבסוף רוני – שהרכיבו יחד נבחרת כדורסל משלהם. ב-1956
זכה במקום הראשון במרוץ התבור.
בצבא
היה חייל בגולני – וכושרו הפך לשם דבר ביחידה. הוא יצא לקורס קצינים, ולחם
במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים, בהם שכלה המשפחה שניים מבניה – דני שנפל
במלחמת ההתשה באי גרין ודוד שנפל בחציית התעלה במלחמת יום הכיפורים.
כשחזר מהצבא נקלט בענף השלחין – גידולי
סלק הסוכר והכותנה וזכה להערכתם הרבה של הפלחניקים הותיקים – יוחי, יוסוף, וג'ים.
פעיל ומעורב בחיי המשק.
ב-1960 נישאו סלח ותלמה, ונולדו הילדים –
סמדר, עופרי, יובל ונורית.
ב-1971, החליטה המשפחה לצאת להתנסות בחיים חדשים
במושב משמרת, ומקץ 12 שנים שבו. תלמה אמרה
בשובם "איכשהו, עסקנו כל הזמן בהשוואה, ויד עין-חרוד תמיד על העליונה"
והוסיף סלח:"חזרנו מרצוננו ומצאנו בהרבה תחומים התקדמות: יותר פתיחות, יותר
הבנה לפרט, איכות החיים עלתה וזה הביא לדעתי ליתר שוויון. יותר שקט ופחות לחץ. נפתחו אפשרויות להעשרת החיים. אבל
אודה, ישנם דברים שהפריעו לי אז ומפריעים כיום – היחס לערך העבודה".
הוא חיפש דרך להביא את הקיבוץ לידיעת החברה בארץ. לפרוץ את
הסגור והניכור, ואמר" עם ישראל פשוט מפסיד מהחיץ בין הקיבוץ והחברה שמחוץ
לו"
ואולי בגלל האמונה והרצון הזה עזב אחרי מספר שנים את
עבודתו בפלדות וליווה פרוייקטים של חינוך וקליטה בעין-חרוד כמו חבורת
"מנוף" אותה הדריך בהצלחה רבה, בהבנה ואהבה. במשך מספר שנים היה מרכז האולפן
תחת מורות ומטפלות מתחלפות. הוא סייע בקליטתן של משפחות בית ראשון במולדת ובין
לבין היה מספר שנים איש האחזקה והשיפוצים בבניין, קשוב ויעיל ומשתדל לסייע ככל
הניתן. שותף בפיתוח "מעלה עין-חרוד" ו"קפה קטן" וחבר בועדות
שונות במשק.
הדברים בערו בתוכו, הוא רצה לעשות, הוא שאף
להתנסות וכך יצא ב-1995 לעבודה בחוץ, התרחק קצת, עד שהלב אותת לנוח... אך סלח,
כקיבוצניק, כעין-חרודי בנשמתו – המשיך לנסות לתקן את הראוי תיקון על פי עקרונותיו.
השנה האחרונה אחרי מותו הטרגי של רון,
בעלה של סמדר הייתה קשה למשפחה, סף רגישותו החברתית חודד. קשה היה לו לוותר, לנוח
ולהינות מחיק המשפחה שהחזירה לו אהבה רבה על כל השנים של מסירות, עזרה ותמיכה בכל
עת שהעניק לה.
בשבת האחרונה, התכנסה המשפחה בכפר
ויתקין. סלח היה מאושר ושמח בשבט היפה
והגדול שהצמיח – ארבעת ילדיו ו-12 נכדיו.
ומי ידע מה צופן הלב?
תמו חיים חתומים באדמת עין-חרוד, בעמלה,
בלב חבריה. יהי זכרו של סלח – לברכה בתוכנו.
