טובה חיים

טובה נולדה ב-3.3.1927 בעיר לאריסה ביוון.  אביה נהרג בתאונת דרכים, והותיר אחריו אלמנה מטופלת בשלושה ילדים קטנים ובהריון. האב היה חייט גברים וממנו למדה האם – אסתר, את מלאכת תפירת מכנסיים לגברים. לאחר מות האב, עברה המשפחה לסלוניקי. לאם, כמפרנסת יחידה היה קשה להחזיק את כל הילדים בבית ולכן הכניסה את אחיה הגדולים של טובה – אח ואחות לבית יתומים, ואילו טובה ואחיה הצעיר, שכלל לא הכירו את אביהם נשארו בבית ולמדו בבית ספר נוצרי. אמה תפרה מכנסיים, המצב הכלכלי היה טוב, והיה להם טוב בבית.

המלחמה פרצה כשטובה היתה בכתה ד', והמשיכה בלימודיה כל עוד היו האיטלקים בשלטון. כשהחלו ההפצצות על העיר, נשארו כולם בבית, כולל האחים הגדולים שהוחזרו מבית היתומים. מקץ מספר חודשים נכנסו הגרמנים לעיר. כילדים קטנים הלכו טובה ואחיה, עם ילדים אחרים לקבל את פניהם. כיון שגרו באזור נוצרי בסלוניקי זהותם הוסתרה, אך טובה לא שכחה את  השכנה היווניה נוצריה שאמרה לה ברוע – עכשיו הגרמנים יחתכו לכם את הראש. מיד אחר-כך הצטיידה איה בחפצים נחוצים וכל הכסף שהיה לה, והמשפחה חזרה ללאריסה שעדיין היתה תחת שלטון איטלקי. האיטלקים הבטיחו שתחת שלטונם לא יקרה רע, ושמרו את הבטחתם אך המצב הזה לא נמשך לאורך זמן. הגרמנים קרבו, השמועות על מה שאירע בסלוניקי הגיעו והאם עם אחיותיה לקחו את כולם להרים. החיים היו תחת מרדף תמידי הכפריים עזרו אך היה מחסור במזון ורעב. בתנאים הקשים האלו נתקפו כולם בכינים, תושייתה של האם שהרתיחה את כל הבגדים שעליהם, הצליחה להיפטר מהם. בנדידה בכפרים נעזרה המשפחה בפרטיזנים, והילדים עזרו להם בשליחויות שונות.  סיפרה טובה: "זכור לי עד היום שהתבקשתי להעביר פתק למקום אחר. לא ידעתי היכן הוא נמצא. נתנו לי חמור ואמרו שהחמור יודע את הדרך ויביא אותי למקום אליו נשלחתי עם ההודעה. בדרך עברתי חורשה ופתאום ראיתי על העצים תלויות כ-40 גופות של אנשים מהעיר הקרובה שתלו הגרמנים. הפרטיזנים לא ידעו על-כך. נאלצתי לראות את הזוועה. החמור המשיך לצעוד בדרך ואני השתדלתי לא להסתכל על המראה הנורא עד שהגעתי לפרטיזנים ומסרתי את הפתק. רק אז פרצתי בבכי. הייתי בהלם עד שהצלחתי לספר מה ראיתי בחורשה". רק אחרי שהפרטיזנים הורידו את הגוויות, חזרה טובה למשפחתה עם פחד וסיוט לעולם. היא הוסיפה "עד היום יש לי סיוטים מהרים וכלבים. עד היום נשאר לי סימן מנשיכת כלב גרמני שחור ואני לא מסוגלת לעלות על הר, אפילו על הגלבוע כי חווית ההרים נשארה אצלי כחוויית סיוט שמסמלת את הבריחה שלנו ממקום מסתור אחד לשני בהרים".

אחרי המלחמה חזרה המשפחה ללאריסה ההרוסה, עד שהממשלה החלה לעזור לפליטים, בעיקר באוכל. כשמצאו בית ליד הכנסת, ראתה לראשונה את ניסים חיים, חבר של אחיה שהיה הולך כל יום לבית הכנסת.

בין הצעירים עברה שמועה שמארגנים נסיעה לפלשתינה. טובה הושפעה מדברי חברתה והחליטה לנסוע גם היא. אמה הרשתה בתנאי שתיקח גם את אחיה הצעיר יוסי. טובה ואחיה עברו להכשרה שהתארגנה באתונה, בשנת 1946. המדריך השליח מהארץ היה שאריק מבית השיטה (סבא של הדס שטורמן). את דבר העלייה שמרו בסוד עד שניתן היה להפליג על הספינה הקטנה "הנרייטה סאלד", שכבר בצאתה התקלקלה ליד כרתים והפליגה שנית מקץ שבוע לחיפה. האנגלים תפסו את האנייה ובמאבק איתם נשברו לטובה כל שיניה. הנוסעים הועברו למחנה מעצר בקפריסין  שם אושפזה בבית חולים. לארץ יצאו אחרי שמונה חודשים – קודם האח יוסי, לנהלל ואחריו טובה שהועברה למחנה בעתלית משם שוחררו שביקשה להגיע לעין-חרוד שם היה ניסים, החבר של אחיה, היחיד שהכירה בארץ. ועדיין לא היה ביניהם כל קשר.

כשהוריד אותה האוטובוס בכביש למטה, חיכה לה בכביש קרפובסקי והוריד אותה במסגריה, ליד משאית חלב גדולה שם עמד ניסים. קרא לו, ואמר: "הבאתי לך אורחת" בתחילה לא זיהה אותה כי השמינה. רק פעם אחת נפגשו לריקודים ואז שאל אם גם היא תגיע לארץ והיא לא שכחה. בחדרו בצריף גרו עוד שניים רחל רבי ובחור נוסף הוא פינה לה את מזרון הקש שלו והתחיל הקשר המשפחתי.

 חתונתם התקיימה ב-1947 במועדון  ונולדה הבת הבכורה נגה.  לעין-חרוד הגיעו גם בני משפחה נוספים. הוריו של ניסים ואחיו, ואחריהם הגיעה אימא של טובה ואחיה אלברט ויוסי שנקלט בחברת נוער. אך אלברט החליט שחיי הקיבוץ אינם מתאימים לו ועמו עברה כל המשפחה לצור משה. טובה לא היתה מרוצה מהחיים במושב. היא גיששה אצל חברי פלדות והמזכירות, אשר דאגו לחזרתם לעין-חרוד, עם נגה ואסתר שנולדה במושב. כשקיבלו חדר "עם מרפסת", נולד גם הבן אברהם כמתנת לראש השנה תשי"ז 1956.

ניסים חזר לעבודה בפלדות, טובה עבדה בגן חדש עד שנתבקשה לצאת לתור של חודשיים במטבח, שהתארך ל-15 שנים ארוכות. משם עברה לעבוד במתפרה, ועם יהודית זהבי במפעל טריקו, עמה המשיכה לעבוד ב"תחביב" עד סגירתו.

כשנוגה הבת הבכורה סיימה את השרות הצבאי יצאה לשנת שירות בקיבוץ איל, שם הכירה את בעלה ידון הייתה לחברה פעילה באייל , ונולדו להם ___ילדים. כיום הם סבים ל- ____  נכדים.

אסתר המשיכה בשרות צבאי, נישאה לחיים יחזקאל, ניסתה מזלה בארצות הברית ולא התקבלה חזרה לעין-חרוד, דבר שהשפיע קשה על ניסים שחלה ונפטר.

לאסתר ובעלה _____  ילדים ו-_________

אברהם הבן הצעיר, יצא לשנת שרות בקיבוץ גלגל, נישא לאילת, ושם בנו ביתם. יש להם 3 ילדים.

 את הריאיון שקיימה עם רנה משי סיכמה טובה כך "החיים שלי בעין-חרוד טובים. אני מאד מרוצה למרות שנשארתי כאן לבד וילדי חיים במקום אחר, אך לשמחתי, כולם נמצאים בישראל. הקשר שלי עימם מאד חזק. אנחנו מתראים לעיתים קרובות וטוב לנו ביחד"

 אתמול, אחרי תקופה של מחלה קשה, נפטרה טובה, בבית חרוב, בו בחרה לחיות את שארית חייה, בביטחון ובמוגנות שהוא מעניק לדייריו.

יהיה זכרה של טובה –  שבחרה לחיות בינינו ומיעטה לשתף אותנו בקורות חייה ולחלוק עימנו את סיפורה - לברכה בתוכנו.

נוחי בשלום באדמת עין-חרוד.

 

נולדתי ב-3.3.1927  בעיר לאריסה ביוון, שם גדלתי עד גיל עשר. את אבי לא הכרתי, הוא נהרג בתאונת דרכים כשאמא הייתה בהריון עם אחי הצעיר. היינו ארבעה ילדים בבית – אח ואחות  גדולים ממני, אני ואחי הצעיר שנולד אחרי שאבא כבר לא היה איתנו. האמת היא, שגם אני לא זוכרת את אבא. אני יודעת שהיה חייט גברים ולימד גם את אמא לתפור מכנסיים לגברים.

לאחר מות אבא, אמא עברה איתנו הילדים לסלוניקי. לאמא היה קשה להחזיק את כולנו בבית כמפרנסת יחידה של המשפחה – היא תפרה מכנסיים לגברים – ולכן הכניסה את אחי ואחותי הגדולים לבית יתומים. אני ואחי הצעיר נשארנו עם אמא בבית. באותו זמן היה מצבנו הכלכלי טוב, וכן היה לנו טוב בבית. אחי ואני למדנו בבית ספר נוצרי.

כשהייתי בכתה ד' פרצה המלחמה. אני המשכתי עוד זמן מה ללמוד בבית-הספר בתקופה שהיינו תחת כיבוש איטלקי שלא פגע בנו. בסוף נשארנו בבית מחשש ההפצצות. אמא הביאה הביתה מבית היתומים גם את אחי ואחותי, כך שהיינו כולנו ביחד.

אחרי כמה חודשים נכנסו לסלוניקי הגרמנים. זכור לי שהיה זה ביום רביעי. כילדים קטנים הלכנו

 

 

 

 

ידידות רבת שנים

 

סיפרה יהודית זהבי:

נפגשתי עם טובה כשהייתי בת עשרים ובאתי לעבוד במתפרה. היא הייתה חלק מהצוות. כבר מההתחלה נקשר בינינו קשר חם כמו של אם ובת שנמשך לאורך כל השנים. אחרי שתים עשרה שנים כשעזבתי את המתפרה, טובה עברה איתי למפעל הטריקו ואח"כ גם לתחביב.

טובה הייתה מאד חרוצה והיו לה ידיים טובות, ממש טובות יכולתי לסמוך על הקפדנות ואיכות המוצרים שתפרה.

בעבודה היינו משוחחות על דברים יומיומיים, היא חלקה ושיתפה אותי  בעולמה. סיפרה לי על תקופת המלחמה ולמרות שמאז פחדה מאד מכלבים, התגברה על פחדיה וקיבלה בחיבה את הכלבים שלי, ליטפה אותם, ונתנה להם ללקקה. טובה הייתה קשורה לעברה  ולתרבות יוון. היא אהבה לקרוא ביוונית ספרים שהגיעו לידיה או נשלחו אליה. היא נהגה גם להקשיב למוזיקה יוונית.

הידידות בינינו נמשכה גם מחוץ לשעות העבודה. היא התעניינה  בי והיה לה איכפת מאד מה קורה  במשפחתי והשתדלה לעזור במה שיכלה. כשאימי באה לעין-חרוד היא הציעה את עזרתה והקלה עלי מאד. 

את שעות הבדידות הארוכות שלה העבירה  טובה בהכנת עבודות יד – עבודות רקמה וסריגה שונות שעשתה בהתמדה. אני הדרכתי אותה ונתתי לה משימות, והיא הייתה עובדת לפי הנחיותיי בדייקנות ודקדקנות רבה ומכינה עבודות מלאות טעם ויפות.  

חייה הלא קלים של טובה, עשו אותה קשה. לא תמיד היה קל איתה, ולעיתים היו גם מורדות ביחסינו,  אך תמיד הרגשתי את המקום החם שהיה לה בלב אלי. ואם היו הדורים, ידענו היא ואני לעבור עליהם ולשמור על קשר אותו המשכתי גם כשהייתה בבית חרוב. עשר שנים משנות חייה העבירה טובה בבית חרוב ואני באתי לבקרה שם בחדרה המסודר ומקושט בעבודות מעשה ידיה. היה לה טוב בבית חרוב, ושם הרגישה בטוחה, חופשייה ובחברת אנשים. 

היא כאבה שילדיה אינם חיים לצידה. למרות שהילדים טיפלו, בה במסירות רבה ודאגה, המרחק הציק לה.

הטיפ שלה אלי,  שנהגה לחזור ולומר לי תמיד – תדאגי שלפחות אחד מילדיך ימשיך לחיות לצידך.

גם בליבי שמור לך מקום חם.

 

 

 

 

אחרי פטירתו של ניסים, ופתיחת חיים חדשים בבית במרכז המשק,

באה גם אליו הבדידות. עבודתה במפעל הטריקו שנסגר נפסקה. הגיל החל נותן אותותיו והיא חיפשה מסגרת בה תהיה בחברת אנשים, תוכל לשוחח, לצאת ממנו בקלות ולנהל שגרת חיים בטוחה.

היא זכרה את בית חרוב לטובה, מהתקופה בו חייתה בו אמה אסתר, הכירה את אורחותיו וידעה כי בו תוכל להיות עצמאית ופעילה.

בבית-חרוב – היא המשיכה לרקום, לסרוג, ולתפור – בתבונת כפיה, וקישטה את השולחנות במפות יפות, ואת הקירות ברקמות. חדרה הקטן היה