אורי ברנד
אורי נולד בכ"ז בטבת תר"צ, 27.1.1930,
בבית החולים ליד המעין.
בן בכור לשרהק'ה ואברהם ברנד ואח לאפרים הצעיר
ממנו בשש שנים. שרהק'ה אהבה את שירת רחל – ובחרה בשמו אורי, ואורי אף הוא, לאורך חייו ידע ואהב את שירי רחל.
כשעלו חברי עין-חרוד לקומי, היה כבר ילד בגן
ירוק, שזכר את שעות מנוחת הצהריים בבית הוריו ואת ארוחות יום ששי, והממתק ששמו לכל
ילד בתא.
מכתה א ועד כתה ו' חינכה את ילדי הכתה הגדולה –
30 ילדים – שושנה המורה. אורי כתה" שושנה הייתה רווקה, ואנחנו, היינו בעצם
הילדים שלה. המסירות שלה הייתה ללא קץ.
אחת מהחוויות שזכר אורי היו לצפות בוינגייט
וחייליו באימוניהם וביציאתם לפעולות.
כשנורו יריות על המשק, היו הילדים נשכבים תחת המיטות כדי לא להיות בקו החלונות.
בכתה ז' עברה הכתה לבית הספר המשותף, כשהילדים,
לקחו חלק בבנייתו.
הילדים היו מעורים ומעורבים באירועים השונים
שנקשרו בעמק בתקופת מלחמת העולם השניה, הוא זכר את מחנות הצבא של צרפתים ופולנים
שערקו לצבא הבריטי. כשפוצצה מסילת הברזל מחיפה לצמח – ירדו הילדים לאסוף שאריות
חומר נפץ, אותו פוצצו על אבנים בואדי, וכשהתגלו מעשיהם – כמובן נענשו בחומרה. אורי
זכר את קליטת הילדים העולים שהגיעו לעין-חרוד בהם עשרה ילדי טהרן שנקלטו לכתתם.
ומעל לכל את השתתפותם בעזרה לעליה על הקרקע של דברת, מעשה שאף הוא זכה לביקורת.
בשבת השחור וכנער בן שש עשרה וחצי, נעצר ונלקח לעתלית עם כל הגברים ושוחרר אחרי
שבוע. חינוכו "לעבודת כפיים" כפי שנקרא במשק, החל ב"חצירים, אספקת
מספוא וירק לרפת, שנה מאוחר יותר – 1947, היתה החלטה לחזק את המסגרייה, לעבודות
נירוסטה לתעשיית החלב. עשרה בנים מהכתה ואורי ביניהם נכנסו למפעל המתכת. התחנה
הבאה היתה חלוקת אוכל לשדה, ובכתה י"ב הועבר לדיר ונהנה מאד מהיציאה למרעה.
הגיעה מלחמת השחרור, כבעל מקצוע נדרש, אורי לא גויס ונשאר במשק כדי שאספקת התוצרת
החקלאית לא תושבת. מכסת עין-חרוד הייתה כ-60
מגוייסים והוא לא היה ביניהם, אך מדי פעם לקחו אותו למשימות ביטחוניות
באזור כמו ההגנה על בית-יוסף שנעזבה, כיבוש הברקן והגנה על חפציבה ובית-אלפא.
לבסוף כתב אורי "נמאס לנו מצד אחד להשתתף בלחימה ומצד שני לא להתגייס כחיילים
ממש. התארגנו שישה חברה מהכיתה ונדברנו עם הגדוד הרביעי של הפלמ"ח. ויום אחד,
עלינו על מכונית שלהם והצטרפנו ללחימה. בהפוגה עבר קורס מכ"ים בג'וערה והשתתף
בקרבות הרחבת פרוזדור ירושלים. עם פירוק הפלמ"ח השתלב בגדוד 13, גדוד העמק
ובשחרור חזר למפעל המתכת.
הגיע הפילוג. יוצאי הפלמ"ח היו בעלי נטייה
לברית המועצות וגרורותיה, שסייעו בנשק למלחמה, גם התרבות הייתה מושפעת מהשירים
הרוסיים. ברגע שהמאבק האידיאולוגי על מנהיגות ההסתדרות חלחל למשקים, הוא עבר
מהנוער לישוב והשתלטות על בתים ואמצעי יצור, עד שלא ניתן היה להמשיך לחיות יחד –
זו היתה תקופה קשה מאד בעין-חרוד..
כשהחל הקיבוץ המאוחד בבניית ישוב באילת הוחלט
לשלוח לשם פלוגת עבודה מגויסת מכל המשקים
שתקיים את עצמה בעבודה שכירה ותכין תשתית להקמת הישוב. אורי הצטרף לאחר
כחצי שנה ללא החלטת המשק – באישור בדיעבד. זמן מה עבד במחסן של "סולל בונה".
במקביל התגבשה בפלוגה קבוצה שראתה את עתידה במקום. ועיסוקה – דייג ותמרים.
מלחמת קדש עמדה בפתח, אורי שב לאילת מעין-חרוד
גוייס לנח"ל לשמור על יוטבתה, אך הצטרף לחטיבה 9 במסעה לכיבוש שארם –א-שייח.
אורי ראה את אילת כביתו המיועד, אך כשהתנועה החליטה להקים את הישוב רחוק מהים
והדיג, ונוצר הקשר עם מימי, חזר אורי לעין-חרוד המפולגת. הוצע לו להשתלב בצוות
הפלחה – וענף זה היה ביתו מאז.
אורי נטל חלק גם במלחמת ששת הימים וגם במלחמת יום
הכיפורים, בחזית הצפון.
משנות ה-80, השתלב אורי כמגוייס לפרקי זמן שונים
– בגלגל, בייט"ב, באלמוג, בנערן, ובמקביל, בהתאם להשקפתו שיש לישב את יהודה
ושומרון – עזר והשתתף בעלייתם של ישובים גוש אמונים ביהודה ושומרון. הוא כתב "הדבר העיקרי שהשפיע על חיי זה
המאבק על ארץ ישראל, מימי ילדותי עם פלוגות הלילה של וינגייט, דרך מלחמת השחרור
וכל שאר המלחמות עד היום. ההשקפה שלי היא, שבכל מקום בארץ שבו הקמנו ישוב ולא
ויתרנו עליו, גם אם זה עלה בדמים, זה חיזק אותנו ואפיה שויתרנו יצאנו מופסדים. לא
יכולתי להשלים עם פינוי הישובים בגוש קטיף ב-2005 פשוט לברוח בלי הסכם ובלי כלום
ובגיל 75 הצטרפתי למאבק נגד הפינוי".
והוסיף: "היום אין לי אכזבה מהשינוי שהקיבוץ
עובר, אין לי דרישות בתחום הכלכלי, זה לא דברים שחשובים בשבילי. אני אוהב את
השדות, הסלעים והנופים.
כזה היה אורי -
איש עקרונות מסור, נאמן לדרכו, מתגייס ויוזם ביצועם של פרוייקטים מיוחדים
בענף – במבצעי הסיקול הגדולים בצפון, בחיי עין-חרוד – שאין בה איש שלא יודע מהם שולחנות אורי, ואיך
מחברים לשולחן כנפיים ופלטה, ואין אחד שלא מתבונן בחנוכיית השמן בפתח חדר-אוכל,
ורבים טעמו מהפירות שחילק מגנו, ומזרעי תורמוס שפרחו בגינותינו. איש שעשה בצנעה
וחברות את מעשיו, והיה מקור חשוב להבניית הזיכרון הקולקטיבי שלנו, בסיפור קורותינו
– בפרוט ודיוק רב. כפי שכתב ברשימתו האחרונה ביומן חנוכה השנה על טקס הדלקת
הלפידים בסרטבה:"הדלקנו שמונה לפידים מרהיבים! באותו ערב חנוכה, עלו עננים
ממערב, כשרוח המערבית דוחפת אותם וטיפות
גשם החלו לרדת. המראה היה סמלי ומרהיב וכשחזרנו לגלגל היתה כל הבקעה חשוכה מלבד
שמונה הנקודות הללו – כמה סמלי!.."
וניתנו לאורי האושר והסיפוק מהמשפחה שבנו הוא
ומימי – חמישה הילדים ו ---- הנכדים, ומסורות הטיולים, והבילוי המשפחתי שבנו,
והעובדה ששלושה מילדיו ומשפחותיהם ממשיכים חייהם בעין חרוד.
נוח בשלום באדמת עין-חרוד ו"דמעות החורף
–עליך יגידו קדיש".
