יוסף רונן-ארגס

יוסף נולד בשנת 1927 בעיר איזמיר שבתורכיה, לאביו דריו ארגס ולאמו זלדה. הבית היה פתוח ומשכיל, חינך למצוינות והנחיל ערכים חינוכיים.

יוסף למד בתיכון למסחר ולכלכלה. בעקבות אירוע אנטישמי בבית הספר, החליט ועלה לבדו לארץ, כשהיה בן 17. זה היה במסגרת עליית הנוער וחברת הנוער שהשתייך אליה, נקלטה בתל יוסף.

מאוחר יותר, עלה עם הגרעין המייסד לקיבוץ משגב עם ושימש שם כמזכיר הקיבוץ.

בשנת 1949, לאחר קום המדינה, גויס מהקיבוץ למוסד לעלייה ב' ולשירות הביטחון הכללי.

יוסף שרת במצרים, שם גייס את גיבורי "הפרשה", במרוקו עסק בארגון עליית היהודים לארץ וגם בארצות נוספות עבד בשירות המוסד.

בשנת 1950 פגש את עזה, שהדריכה במחנה נוער של תנועת דרור, בעיר מרסיי. יוסף ועזה נישאו והקימו את ביתם בעין חרוד, כשיוסף ממשיך בשליחותו במוסד. במשך השנים החליפו יוסף ועזה את שם משפחתם ל"רונן", נולדו דרור, צפריר, דגנית וגילי.

בהפסקות שעשה יוסף בפעולותיו במוסד בין השנים 1960 עד 1963, עסק בעין חרוד בחינוך ובקליטה של קבוצות נוער עולה כמו קבוצת "הקוצר" ועבד בשמחה בפלחה.

כשתם פרק שליחותו במוסד התמסר להוראה והיה מחנך אהוב בבית הספר המקומי, בכיתות ההמשך. יוסף לימד גיאוגרפיה, היסטוריה וכלכלה וראה את החינוך כאחד הערכים  החשובים בחיי עין חרוד.

יוסף, שרצה להרחיב את עולמו ועיסוקיו ומתוך מחשבה שנושאי תפקידים ציבוריים בקיבוץ, צריכים להיות בעלי ידע רחב כולל ידע משפטי, יצא ללמוד משפטים באוניברסיטה העברית. השנה היתה 1967, שנת מלחמת ששת הימים והשנה בה נולד גילי בן הזקונים.

יוסף, נהנה מהלימודים ושם בירושלים קיבל את התקף הלב הראשון. למרות זאת, היה נחוש להמשיך ולסיים את לימודיו. יוסף היה עורך הדין הראשון בתנועה הקיבוצית והקים משרד משגשג בתל אביב.

עד שנת 2000 עסק במקצועו. הוא ראה משימה חשובה בהחדרת ערכים של תרבות ניהול ישיבות והתנהלות קיבוצית, תוך שמירה על ערכי צדק ושמירה על זכויות הפרט בחברה. בנושאים הללו כתב יוסף מאמרים רבים וייסד כתב עת "בשבילי המשפט". הוא גם נשא הרצאות ברחבי התנועה הקיבוצית, שכותרתן – "על כס המשפט".

למרות התקפי לב חוזרים ושני ניתוח מעקפים, לא ויתר יוסף על עבודתו כעורך דין כשתקינות המנהל הציבורי וזכויות הפרט בראש מעייניו.

גם לאחר שסיים לעבוד כעורך דין בחוץ, המשיך לתת ייעוץ משפטי ושירות נוטריוני לכל מי שפנה אליו מהקיבוץ ומהסביבה. הוא הקפיד שכל הפרטים שנחשפו בפניו יישארו בכספת לבו.

בשנת 2000 נכנס יוסף לבית חרוב וראה עצמו כבעל זכות לחיות במקום מוגן ומיטיב בלב הקיבוץ, ליד בני המשפחה שאהב.

מותו של צפריר בנו ומותה של עזה, זמן קצר אחריו, השאירו חותם של עצב ביוסף.

יוסף היה צלול עד יומו האחרון והמשיך לכתוב במחשב את סיפוריו, פרי דמיונו.

כמשאלת לבו, נפטר יוסף בשנתו תוך שלווה, בהרגשה שהוא נאהב על ידי המשפחה הענפה שבנה עם עזה – ארבע ילדים, ארבעה עשר נכדים וחמישה נינים.

נוח בשלום באדמת עין חרוד

שכה אהבת