נריה ציזלינג-קולמן
נריה נולדה ב-י"ד בחשוון תרפ"ב,15.11.1921, בתל-אביב
הקטנה, ליד הים, להוריה מוּשָה ודב קולמן, אחות גדולה לאחיה, זֶכּי. מוּשה – גננת
ילדים, אשת תנועת העבודה, ודב – מודד ושמאי, איש חירות. למרות עמדותיהם הפוליטיות
השונות היה זה בית פתוח, סובלני וספוג תרבות וטעם אסתטי, שאירח עולים, זה מקרוב
באו, את אנשי התרבות של תל-אביב דאז, ומאוחר יותר – את חברי עין-חרוד, אשר התגוררו
בביתם הקטן כששהו לתקופות בעיר – בפלמ"ח, או בנסיבות אחרות מאוחר יותר. הגיעו
גם חברים שרצו ל"תפוס טרמפ" לעין-חרוד עם סבא אהרון וההסעה יצאה מביתם
ברחוב טרומפלדור 12.
לבקשת מוּשה נשלחה נריה לבית-החינוך לילדי עובדים והיתה תלמידה של
אליעזר שמאלי בכיתה שעליה כתב את הספר "בני היורה". היתה זו קבוצת ילדים
שחוויות הילדות שלהן הפכו ברבות הימים לחברוּת אמיצה ארוכת שנים, שחדלה רק כשאחד
אחרי השני נפרדו מהעולם הזה. פתיל חייה של נריה, כמשמעות שמה, הבהב האחרון.
כשסיימה את בית החינוך, הפעם לבקשת האב, יצאה נריה ללמוד הוראה
בסמינר לוינסקי כדי שתרכוש מקצוע לחיים, גם אם תבחר בעתיד בחיי הקיבוץ, להם ייעדה
עצמה, כיאות לחניכת הנוער העובד.
ב-1941, כשחיפשו מורה לבית-הספר בעין-חרוד, שפרוני קיבל עליה המלצות
וכך הגיעה לעין-חרוד כמחנכת כתה א' של איה לביא, דובן שמחוני, מיכאל אודם, ורבים
שכבר לא בינינו, בהם נתן אוסטרובסקי ומיכל ציון ז"ל. מאז, לאורך שנים רבות,
שימשה נריה כמורה ומחנכת, מרכזת בית-הספר, מורה לחברוֹת נוער. בשלהי שנותיה במערכת
החינוך לימדה עברית ואת מקצועות ההומניסטיקה לתלמידים עולים מרוסיה שבאו
לבית-הספר. תלמידיה הרבים זכרו לה חסד היותה מורתם, בין שהיו אלה תלמידי בית-הספר
היסודי ובין שהיו תלמידיה למקצועות ההומניסטיקה בתיכון, נושאים שרכשה בעת השלמת
השכלתה באוניברסיטה העברית בירושלים בשנת 1947 ובסמינר אורנים.
בעין-חרוד הייתה נריה מוסד של תרבות – ערכה את היומן מספר שנים,
עיצבה חגים ואת דפוסי האבלות, ריכזה את חגי הארבעים והחמישים לעין-חרוד, היתה
עורכת שותפה לספר "פרקי יובל". יותר מפעם אחת הייתה מזכירת המשק. בתפקיד
זה כיהנה גם בזמן מלחמת יום הכיפורים, שפגעה בעין-חרוד ללא רחם, כשאי הידיעה על
המתרחש בחזית בה לחם נבות מרחפת מעל, ועוזי עדיין בעל תפקיד בצבא.
תרומתה לחברה הושפעה מרוחב אופקיה – בספרות, בכתיבה, בהרצאות, וכן גם
בסגנון הלבוש, בריהוט הבית – הכל נעשה בתבונה, בשקט, בשיקול הדעת ובחברוּת הרבה עם
כלל חברי עין-חרוד.
בבית הקטנטן בעין-חרוד גידלו נריה ועוזי את חמשת הילדים – ענת,
דורית, נבות, עמרי ומור, וביחד עם בני ציזלינג כולם, וילדיהם – היווּ חמולה גדולה,
שורשית ומיוחדת.
הרוח שנשבה בבית דבקה בבנים וגם בנכדים שספגו את עין-חרוד לאהבה מינקות.
מותו של נבות כיבה את עוזי ונריה, את הצער הם הדחיקו אל דמדומי
הזיכרון ושקעו.
אך גם בחדלות הגוף, בדמדומי ההכרה, הכירה נריה כל אחד מילדיה, לא פעם
ידעה לתרום הערה משמעותית וטבעית. היא האירה פנים לחברים שהמשיכו לפקוד את ביתה
ולחייך אליהם בעיניים בורקות. המזג הנוח והמקבל שלה עם האופטימיות הרבה לא עזבוה.
מעולם לא קיטרה, או "שאלה נפשה למות". כששאלוה לשלומה אמרה תמיד –
"טוב", "יותר טוב", בהתאם, ואת זה גם אמרה למטפלת המסורה
אניטה ברגעי חייה האחרונים, בנשימותיה האחרונות.
נריה, שלאורך שנים ארוכות, ראיינה חברים, כתבה את קורותיהם וספדה
להם, לא השלימה את סיפורה שלה – אך הוא טבוע בזיכרון הקולקטיבי והפרטי של חברים כה
רבים, והוא ייכתב ויסופר בקורות עין-חרוד, ובמעגלים הרחבים שהקיפוה, העריכו אותה
ואהבוה.
יהי זכרך
– נריה!