גדעון רכס

גדעון נולד ב-25/3/1938 בירושלים לצבי ולאה רכנסמן, אח בכור לדוּּדוּ ז"ל שהיה צעיר ממנו בעשור.
"ירושלים של ילדותי היא פרק חיים אינטנסיבי. זכורים לי פיצוצים שעשו המחתרות נגד הבריטים, שבתגובה נקטו בעוצר, בחיפושים והטילו מצב צבאי בירושלים. ה-29 בנובמבר היא חוויה מכוננת לגבי. הייתי בן עשר"...

"הגעתי לעין-חרוד חרוד בשנת 1954. באתי מבית מסודר וקיבלתי שוק מהאוכל כי בעין-חרוד אכלו אז קדחת, אבל היה שמח"..

כך תיאר גדעון, גדעון חניך תנועת המחנות העולים, את המפגש הראשון שלו עם עין-חרוד, כשהגיע כבן 16, ילד חוץ, להשלמת בית הספר אחרי הפילוג במסגרת נוער ט'.

"אני לא זוכר ש'השתגענו' על הלימודים.. אבל המורים והמטפלות ניסו לעשות את המיטב שיכלו בתנאים הקשים שהיו... לא היה קל לחיות במסגרת כל-כך תובענית עשרים וארבע שעות ביממה, כשאתה כל הזמן חשוף ונמצא תחת זכוכית מגדלת...אדם שהיה פועל טוב הייתה אליו הערכה ולפי זה נקבע מקומו בענף. כשהגעתי לפלחה, שהיה ענף נחשק, הרגשתי שאני בשמים ואני זוכר עד היום את המשמרת הראשונה שעשיתי על טרקטור... לפני שהתגייסתי לצבא החלטתי שאני נשאר בעין-חרוד כי נקשרתי וראיתי בה בית".

ומאז, היה גדעון לעמוד איתן בין חברי עין-חרוד ומעמודי התווך של ענף גידולי השדה – הפלחין במשק.

במשך השנים הללו של עבודה בפלחין, יצא גדעון למשימות שהוטלו עליו כחבר המשק– עבודה בנוי, בדיר ובלול, שנת שרות בקיבוץ המאומץ – יראון. הדרכת המתנדבים, סידור עבודה, חברות בוועדות שונות ריכוז ועדת מינויים, רכז שיפוצים, וריכוז מוניצפלי מטעם עין-חרוד, במועצה האזורית ועוד מטלות ותפקידים שהיו במהות חיינו המשותפים.

לצידם פיתח את תחביביו, למד מזרחנות וערבית בגבעת חביבה, למד בחוגים לידיעת הארץ והדריך טיולים רבים. עם הופעת כלי הרכב "טרקטורון" רכש לו כזה והרבה לטייל, בקבוצות, עם עזה ובגפו במרחבי העמק והארץ.

בטיולים מקצועיים הרחיק עד אוסטרליה והעביר מניסיונו בהדברת מזיקים בכותנה, בשדות הכותנה במזרח תורכיה.

בצבא שירת בסיירת גולני, טירון במבצע קדש ומילואימניק בפלוגת הסיור של חטיבה 9 עימה לחם במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום כיפור, ברמת הגולן. כילד בירושלים, זכר את פציעת אביו איש ההגנה ליד "בית תורג'מן" בירושלים, וילדים שכנים שנהרגו במילוי תפקידם בבניית מחסומים והעברת הודעות קשר בין העמדות. ביום כיפור היו אלו חברי עין-חרוד – יוסל'ה איליש וגיל לביא שחילץ מהנגמ"ש הבוער בידיו. במלחמת לבנון, שירת בפלוגתו שעברה הסבה למודיעין ונספחה לאוגדה הסדירה – עבר כדבריו "סוג של חוויה טראומטית" לא רק מהיותו אבא של רן, חייל בסדיר שלחם לצידו והחרדה לשלומו, אלא גם מההבנה שזאת לא הייתה בדיוק מלחמת אין ברירה. "ההוויה של לחימה בלתי פוסקת במלחמות ואירועים ביטחוניים היא חלק מהחיים שלי והיום... אני לא חושב שאי פעם יהיה שלום בארץ, שאנחנו נזכה לראותו וקשה ועצוב לחשוב כך. אך הוסיף " אני לא מאמין שיש לנו אלטרנטיבה מלבד מלחמה כדי להגן על עצמנו... ואני גאה מאד בנכד שלי שהחליט לשרת ביחידה שהשירות בה מהווה קושי מנטלי וגופני ומעריך את החלטתו"

כך כתב סבא גדעון בשנת 2009, אחרי כמעט חמישים שנות נישואים לעזה פינטל, שהביאו לעולם את ארבעת ילדיהם, רן וניר ענת וטל, שבגרו ונישאו אף הם והעניקו לו 13 נכדים. לכולם היה אב וסב טוב, וחם, מחבק ומפנק מאין כמותו.

ב-2018 – סיכם גדעון 63 שנות עבודה בגדולי השדה: "כשהתחלתי לעבוד בגד"ש כנער בן 17, עוד קילטרתי שדה של סלק בהמות עם סוסה! מה שהשתנה והתפתח מאז, היא הטכנולוגיה הקשורה בחקלאות ומה שלא השתנה, הוא היחס של החקלאי לצמח ולאדמה. ... אני מרגיש זכות גדולה שבגילי אני יכול לצאת יום לשדה, מה שנותן לי הרגשת שייכות לענף יסודי ושורשי בעין-חרוד והרגשת ערך. ובגילי אני עדיין לומד את החידושים הטכנולוגיים של החקלאות, שיטות חדשות וגידולים חדשים ומקבל בשמחה את כל השינויים.

ואין מתאים להיפרד מגדעון בפסוק מספר מלכים א' וספר מיכה – מהתנך בו הגה ולמד -

"וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ וְאֵין מַחֲרִיד "
ולומר כולנו יחדיו "לו יהי"

נוח בשלום גדעון בחיק אדמת עין-חרוד שכה אהבת.