יעל טבנקין

יעל נולדה  ב-2.11.1923 בחיפה להוריה רחל ויעקב תמרין. ב-1924, בהיותה תינוקת, הגיעו הוריה לעין חרוד ליד המעיין.

המשפחה גרה בצריף, חדר חצוי לשניים על ידי מחצלת: פינה לסבתא ופינה להורים. בחמש השנים שגרו בחדר זה נוספו למשפחה שלוש בנות: תיממה, רזיה ושרהל'ה. 

המעיין, הגלבוע, וגן הילדים זכורים ליעל יותר מבית ההורים, בו כנראה בילו מעט. החיים ליד המעיין היו מלאי חופש ועניין: ההר, הנחל, החורשות, קני סוּף ופטל, סבכי מסתור ו"גבעת הגמדים", שיחקו, טיפסו ורצו. היו "ילדים של כולם": החברים שיחקו אתם ונענו לבקשותיהם. 

משפחת תמרין עלתה לנקודה בקומי ב-1929, כשיעקב נשלח לבניית הקבע בגבעה. 4 הילדים שהיו כבר שם ירדו למעיין יומיום ללמוד בכיתה. "היינו בעצם שפני ניסיון באקספרימנט חינוכי לימודי-עמלני וכל אחד למד לפי יכולתו." 

לקראת יום המעבר לגבעה התמרדו הילדים לעזיבת "גן העדן" ליד המעיין: "לא רוצים לקוּמִיָה, קוּמִיָה סמרטוּטִיָה!" אך גבעת קומי, החשופה, הסלעית והעירומה הפכה די מהר למשק בנוי ויציב והכיתות התגבשו. 

מספרת יעל: נקראנו "כיתת העמוסים" ומחנכנו היה משה כרמי. רומן ממושך נוצר בינינו "העמוסים" למשה כרמי, רומן שהיה בנוי על אהבה הדדית. משה הוליך אותנו בטיולים בכל קצווי הארץ, עבד אתנו בענפי המשק ואנחנו הערכנו אותו מאד. היינו קשורים אליו וקיבלנו אותו בכל. 

בתקופת הנעורים, הגדלנו את המעגל החברתי בשיתוף עם הכיתות האחרות בהצטרפות לנוער-העובד ובקליטת ההכשרות שבאו מבן-שמן ומן העיר. חג המחזור שלנו היה הראשון שנחגג על הבמה המשותפת עם בני תל-יוסף. 

ב-1936, עם פרוץ המאורעות, התחילו לאמן אותנו באימוני שדה, שימוש בנשק, ת"ס. דרך וינגייט ואנשיו נפתחנו לעולם שבו את מטרות השלום צריך לפעמים להשיג בכוח.

בסיום ביה"ס, התאמנו חודש ימים וקנינו השכלה במשמעות "ההגנה". 

ב-1944 אחרי מאבקים עם סידור עבודה במשק שכנעתי שיתנו לי להתגייס  "למען המולדת". הצטרפתי לפלמ"ח. עברתי קורס בשפיה ואחרי תקופה נשלחנו לאמן מגויסות בקורס מדריכות. זמן קצר לאחר מכן יצאתי לקורס מכי"ם.

היום נראים לנו ימי השירות בפלמ"ח כימים של התלהבות, נכונות ועניין מתמיד. אך האמת היא, שגם בפלמ"ח היו תקופות של הרגשת חוסר תכלית וחדגוניות. והנה נקראנו לפעולה מיוחדת וסודית ביותר – הורדת מעפילים. הספינה הגיעה לחוף. המעפילים רובם נערים בני 15-14 מפולין, הורדו והובלו על ידינו למקום המיועד ומכונית הפלמ"ח הובילה אותם לישובים. 

תקופת המאבק נמשכה, האימונים עברו יותר ויותר לידי הבחורים. הרגשתי שתפקידי הסתיים. השתחררתי והעמדנו יוספל'ה ואני חופה, ללא מסיבה, בכפר-יחזקאל.

בינואר 1947 נולדה בתנו הבכורה רוני. כשרוני הייתה בת שלשה וחצי חודשים גויס יוספל'ה לפיקוד במערכה על ירושלים הנצורה בקרבות הראשונים של מלחמת השחרור, שנמשכו מ1947 עד 1949. 

נבחרתי לתפקיד סדרנית העבודה. לא ברצון קיבלתי את "דין התנועה". סדרני העבודה השתלבו במזכירות וכך הייתי מעורבת בהרבה החלטות משקיות לא קלות אבל נכנסתי לענייני המשק. הפסקתי את מילוי התפקיד בגלל מועקת המלחמה, הדאגה ליוספל'ה והולדת בני השני אלון. 

בזמן הפילוג, נכנסתי לתפקיד האקונומיה, אך כשבעיות הפילוג חדרו למטבח ולחדה"א פשוט ברחתי לרפת… עד שנולדה מיכלי בתי השלישית. 

התמדתי 35 שנים בעבודה ברפת, כשמדי פעם מילאתי תפקידים שונים במשק: סידור עבודה, ריכוז עבודה, תור באקונומיה ועבודה בחדה"א. ומכל מקום מיהרתי הביתה – לרפת! היה בענף רב-שיח מתמיד מקצועי, הרפת הפכה להיות הבית השני של כל אחד מאתנו. 

הוחלט לשלוח אותי לקורס מרכזי-משק שהתקיים בעין-חרוד, קורס שעניין אותי מאד. 

את פרק הפילוג בחיינו סגרנו מבלי להבינו עד הסוף ובכל אחד מאתנו זה נשאר פצע עמוק.

את יואב, בני הרביעי לקחה מיכל ציזלינג לטיפול משותף עם אודי בן אותו גיל. 

אחרי מלחמת "ששת הימים" קראו לי להיות מרכזת עבודה לשנה שלמה. זו הייתה תקופה טובה של התלהבות ונכונות וריכוז העבודה היה מלא עניין וסיפוק. 

בפיתוח הרפת בתקופה זו היה לי חלק כאחראית על הסככות. לצוות נכנסו כוחות צעירים. הרגשתי שיש על מי לסמוך והחלטתי שהגיע זמני, כבר כסבתא, לתרום בגיל הרך. כך עבדתי 10 שנים בבית התינוקות. מהטיפול בגיל הרך נוצרו יחסים עם דור צעיר שלא הכרתי ונשארו לי מתקופה זו קשרים רבים וחברויות. 

בגיל 61 החלטתי שהגיעה עת ההשתלבות בתעשייה – 9 שנים עבדתי ב"דיקם". בתקופה זו איבדתי את יוספל'ה ואת אמא. עברתי לכריכיה, שהכניסה עניין ותוכן חדש בחיי, ובעיקר – שימחה חברים שהביאו לתיקון ספרים אהובים עליהם."

בשנותיה האחרונות עברה יעל להתגורר בבית חרוב. שמחה בחברה ובפעילויות שהתקיימו בו.

יעל נפטרה בשיבה טובה כשמאחוריה שנים רבות מעש ופעילות בעין חרוד, ביתה.

יהא זכרה ברוך.