נוגה פניני
"נולדתי ב-3.12.1926, כ"ח בכסלו תרפ"ז, בחנוכה. בת שניה להורי – דוד צירקין ושרה נוימן.
לפני נולדה צפרירה, אחותי הגדולה ואחרי נולדו עוד שתי בנות – ניצה ויהודית.
אני נולדתי חולה. תחילה לא ידעו מהי מחלתי, עד שהתברר שאני נדבקתי
מאמי בקדחת. זכור שבגיל שלוש בערך, באו לחסן את הילדים, ואני מרוב פחד ברחתי להר.
יום שלם חיפשו אותי. בהר הרגשתי עצמי בטוחה ומוגנת – גדלנו ליד ההר ושם הרגשנו עצמנו בבית.
מבתי הילדים זכורים לי גם ההסגרים הרבים – על כל מחלת ילדות כמעט. זאת הייתה הגישה הרפואית המקובלת אז. הטבע
–
החי והצומח היו חוויות מרכזיות בחיי. ואהבתי מאד חיות.
אני זוכרת את עצמי כילדה צחקנית מאד. הייתי נוטה להתפרצויות צחוק מכל
גירוי קל.
תחום מיוחד בחינוך שלנו, שהיה מאד נוקשה, היה המשטר סביב האוכל דבר
שיצר חוויה קולקטיבית מאד לא נעימה אצל רוב הילדים. אלה הזיכרונות החזקים ביותר
משנות הילדות המוקדמות, בגן ובכיתות הראשונות.
אני זוכרת לטובה מורים שהערכתי על תשומת הלב שהקדישו לי.
בתיכון התנהלו ויכוחים סוערים על הגיוס לצבא הבריטי וההליכה
לפלמ"ח, ואפילו הגיעו לפעמים לסף של אלימות.
הטיולים היו חלק חשוב מתוכנית הלימוד והחינוך שלנו. הטיולים היו רק
ברגל. הלכנו מרחקים גדולים עם תרמילים על הגב. אני תמיד פיגרתי אחרי כולם, אבל אף
פעם לא התלוננתי ולא הפסדתי טיולים.
בגיל הנעורים היינו יורדים לבילוי למעין, שתמיד נמשכנו אליו, למחוז
הילדות.
בכיתות י'- י"א –
היו לנו מחנות גדנ"ע אזוריים ליד המעיין. בין המדריכים היה גם אבינועם פניני.
וכך הכרנו.
בשנות בית-הספר עבדתי במשתלה של עין-חרוד בקטיף פרחים ובטיפול
בעציצים. אבא שלי, דוד צפריר (צירקין) ריכז ענף זה. הוא המשיך לרכז משתלות של
הקיבוץ המאוחד בארץ, עבד במשרד החקלאות ובקק"ל. בגלל עיסוקיו נעדר הרבה מן
הבית, כשאמא קיבלה על עצמה את עיקר העול של חינוך הילדים. והייתה בעלת עקרונות
ומאד קפדנית.
לכך נוסף בשלב מסוים גם הפרוד של הורי. אמא שמרה על הקשר שלנו עם אבא
גם לאחר שנפרדו. היא גם קיבלה את בנו צבי ז"ל, בנה של מילכה, כשלנו האחיות
היה קשה לקבל אותו כאח. למרות הקפדנות, הערכתי את אמא כל השנים כאשה, שהייתה לי
בהחלט למופת.
לא התגייסתי בגלל בעיות בריאות. נשארתי בעין-חרוד והתחתנתי עם אבינועם בגיל צעיר
ב-1945. בתי הבכורה מיכל
נולדה כשהייתי בת 20.
אחרי מיכל נולדה אורית שהייתה ילדה מאד נוחה.
אחרי שתי הבנות נולד לנו הבן אלון. הבן הצעיר שלנו הוא ברק.
עבדתי עשרים שנה כמטפלת בתינוקות. טיפלתי בהרבה ילדים שהיו ילדים
ראשונים להוריהם. הגישה שלי הייתה שצריך לגלות רגישות לכל ילד, תמכתי מאד בהורים,
בעיקר כמובן באמהות, שהגיעו לבית הילדים. ליוויתי את ההורים גם בערבים – בהשכבות.
תקופה מסוימת נסעתי גם יום בשבוע להדרכה בקיבוץ אייל שהיה בראשית
צעדיו. לאחר 20 שנה פרשתי ורכשתי מקצוע חדש, שונה מאד – פדיקור.
בגיל 70 החלטתי לפרוש מהפדיקור. והשתלבתי חלקית במחסן הבגדים, שם
עבדתי לפי היכולת שלי.
בשנת 1965 יצא אבינועם כשליח לתנועת "דרור" בניו-יורק.
יצאנו עם שלשה ילדים –
אורית, אלון וברק. מיכל שירתה בצבא והצטרפה אלינו עם שחרורה. אני הייתי עקרת בית,
בלי כישורים מתאימים לכך. חזרנו לארץ ערב מלחמת ששת הימים. אבינועם מיד התגייס. וכולנו
שבנו לשגרת החיים במשק, כל אחד לפי גילו ומהלך חייו.
הילדים גדלו. גם הם הקימו משפחות והעמידו לנו - 16 נכדים ו-19 נינים. למעט האסון הכבד שפקד אותנו עם אובדן נכדתנו, בתה של מיכל – אנחנו משפחה מלוכדת והתא המשפחתי חשוב לנו מאד."
ביתם הפרטי של נגה ואבינועם בעין-חרוד נסגר לפני כשנתיים, כשעברו לבית חרוב. שם, בסיום חג חנוכה האחרון, חגגו כולם את יום ההולדת ה- 98 לאבינועם ו-95 שנים לנגה. מספר ימים לאחר מכן, עצם אבינועם את עיניו לנצח, ונגה ספדה לו בבית העלמין.