עמי שדה

עמי, נולד להוריו יצחק ואטקה בלומנפלד ב-ח' בחשון ה'תש"ג, 19.10.1942, אח לבתיה, הצעירה ממנו. המשפחה גרה בהרצליה, שם סיים עמי את בית הספר היסודי ועבר ללמוד במקווה ישראל. עמי חזר לשם בהתרגשות ובאהבה אחרי ארבעים שנה, עם נכדו אוהד כדי לספר לו במקום על ילדותו, במסגרת עבודת שורשים.

בגיל בר מצוה איבד עמי את אביו ששירת במילואים. מכאן החל לנהל את חייו באופן עצמאי. 

כחניך תנועת "המחנות העולים" בחר עמי לעזוב את מקווה ישראל ולעבור לחיות בקיבוץ, בעין-חרוד. הוא פגש את משהל'ה טבנקין וניהל אתו בכתב את המשא ומתן. כבן למשפחה שכולה, ברר את תנאי התשלום והאישורים הנדרשים למשרד הביטחון. ב-1958 הגיע עמי לכתה י"א בעין-חרוד.

כשהגיע מועד גיוסו לצה"ל, שלחה אמו מכתב למשרד הביטחון וביקשה שלא יגייסו אותו ליחידה קרבית. עמי התעקש והתגייס בדרך עקיפה לשרות מלא וייחודי בצנחנים. בראיון של שלושה דורות במשפחת שדה-ברקן, ליומן המשק ביום העצמאות ה-65 למדינה (2013) אמר עמי: "אני מתרגש עד דמעות כשאני מדבר על השירות של אוהד, נכדי, ואם פעם הייתי ציני, הרגש בשנים האחרונות התחזק ואני דומע בקלות, רואה את המציאות בדרך אחרת היום. אין לנו מדינה אחרת. חייבים להמשיך להגן על המדינה, כי זה צו המציאות של חיינו".

אחרי שירותו הצבאי, עשה עמי שנת שרות בקיבוץ יראון, שם נרקם הקשר עם רותי. כשחזר למשק עבד בדיר, בפרדס, ובפלדות – הענף בו גדל וצמח בין תפקידים ומחלקות החל משנת 1967. תחילה עבד במחלקת ההכנה, שהייתה מאוישת בעיקר בחברי משק. אחר כך היה רתך מספר שנים ושותף פעיל בניסיון לבנות רובוט למשרד הביטחון. עמי היה מנהל הייצור במפעל ולאורך שנים רבות עסק במחלקת הרכש והשיווק.

כאיש צוות פלדות נשלח עמי עם צוות ההרכבה שיצא לדרום קוריאה להקים מפעל נס-קפה לחברת עלית. מאוחר יותר נסע בשליחות המפעל לגרמניה. ב-1982 יצא לקורס "מנהל קיבוצי" במדרשת רופין.

גם "דין התנועה" – מילוי תפקידים במשק – לא פסח על עמי, שהיה סדרן עבודה, רכז עבודה, מרכז ועדת אנרגיה ומילא במסירות גם משימות חברתיות.

תחביבו של עמי היה צילום, משפחות פנו אליו כדי שיצלם אותן ואת פיתוח התמונות עשה באופן עצמאי במעבדת צילום שהקים יחד עם מיכאל עץ חיים. בטיול לסיני, שהיה רצוף הרפתקאות ודרמה, אין תמונות כי המצלמה נשטפה בזרם הבוץ. הטיול התקיים אחרי מלחמת ששת הימים, ובואדי פיראן תפס שיטפון אדיר את הטנדרים עם קבוצת המטיילים מעין חרוד. חלק מהמטיילים נאלצו לעלות לגג כדי להיחלץ והאחרים הצליחו לרוץ לגדת הנחל. "זה היה הנס שקרה לנו" אמר עמי. ולא רק זאת – כשעלו צפונה בטיסת ארקיע, שסידר להם חבר של עמי, מביר- גפגפא לשדה דב, נדלקה לקראת הנחיתה נורה אדומה בתא הטייס שציינה שגלגלי המטוס לא נפתחו. המטוס חג מעל השדה, אמבולנסים וכבאיות הגיעו, אך הטייס הצליח לראות את גלגלי המטוס – התקלה הייתה בנורה בלבד.

כשעין-חרוד נכנסה לתהליכי השינוי אמר עמי "חבל שלא נכנסנו לתהליך השינוי לפני שנים אחדות. כמשפחה אנחנו מרוצים מאד מהשינוי ורמת החיים שלנו עלתה. כשיגיע הזמן שלא אעבוד יורע המצב, לכן אנו חוסכים ליום סגריר. אני לא רוצה לאבד את הקיבוץ וזה הרי תלוי בכולנו. חשוב לי שנשמור על הערבות ההדדית".

עמי כאב מאוד את פרידתו מפלדות.

היה לעמי במה לשמוח ולהתגאות וגם עם מי לחלוק ולהתנחם – הוא ורותי חיו חיים מלאים, עשירים ומאושרים. יחד הקימו משפחה מפוארת שצמחה מחמשת ילדיהם והפכה לשבט גדול עם 16 נכדים, 4 חתנים וכלה. הם יצרו במסגרת המשפחתית מנהגים, מסורות, חגים ואירועים חמים.

בימיו האחרונים של עמי נקבצו כולם והיו עם רותי לצדו בביתו כמו שביקש, עד הרגע האחרון. 

וכפי שהיטיבו לבטא בהודעה שפרסמו לכולנו :

"הלילה נפרדנו מעמי שדה. איש משפחה וסבא אוהב לשבט גדול. נפרדנו כשהוא עטוף במשפחתו, בחום, אהבה ושלווה".

גם בית עין-חרוד וחבריו נפרדים ממך היום, עמי, בנר רביעי של חג החנוכה, בכאב ובעצב.

ימתקו לך, עמי, רגבי אדמת עין-חרוד.