צבי ציון
צבי, נולד ב-1931 בשם הירש סולומוביץ להוריו סימה ובן ציון, בכפר קטן
ששמו בורדוז'ן ברומניה.
הוא סיפר: "הכפר שבו נולדתי
ברומניה היה רחוק מבית חולים ולא היה בו שירות רפואי כך שאני מניח שבימי פברואר,
כשהדרכים היו מלאות בשלג לא היתה שום אפשרות לאמא שלי להגיע לבית חולים, וכנראה
שנולדתי בנגריה שהיתה לאבי בבית. מילדותי, אני זוכר את הכיכר עם הבאר, את העגלונים ואת הבית שלנו.
היינו שבעה ילדים ויחד איתנו גרו גם סבא וסבתא שהיה להם משק עזר קטן עם פרה ומחבצת
חמאה. כילד היו שולחים אותי למרעה עם הפרה. הכפר היה קטן ולא היה בו בית-ספר, ולכן
בשנת 1936 ההורים החליטו לעבור לעיר הגדולה, בוקרשט, כדי שנוכל לרכוש השכלה. עיר
יפהפייה שכונתה "פריז הקטנה". אחרי שעברנו לבוקרשט, בהיותי בן שש, אימי
נפטרה. אבא החליט להכניס אותי ואת אחי הצעיר לבית-יתומים יהודי ואת אחותי הצעירה
לבית יתומים של בנות. שלושת אחי הגדולים והאח התינוק, מאיר, נשארו בבית. הייתי
בבית-היתומים מגיל שש ועד שעליתי לארץ בגיל שלוש עשרה. בזיכרונותיי מבית הורי תמיד
הייתה אווירה ציונית ושמירה על המסורת וכל שנה אמרנו: "בשנה הבאה
בירושלים". כשהייתי בן שמונה, בשנת 1939, פרצה מלחמת העולם השנייה והגרמנים
נכנסו בהסכמה לרומניה.
בבוקרשט פחות הרגישו את המלחמה. בשנת 1943 היה פוגרום גדול ביהודים,
והאווירה הובילה אותי להחלטה שזה לא המקום בשבילי. באותה שנה אירגן הצלב האדום
רכבת הצלה של ילדים מרומניה לארץ ישראל. כששמענו על כך בבית היתומים, החלטנו, שישה
ילדים, שאנחנו רוצים לעלות (אני הייתי בן שתים עשרה). אבא מיד הסכים לחתום לי. עד
שהרכבת התארגנה התחילו הגרמנים לסגת ועצרו את המבצע. רק בסוף 1944, חודשיים לאחר
שהרוסים נכנסו לרומניה, קיבל הצלב האדום אישור לצאת לדרך.
ב-22 באוקטובר 1944 יצאנו מרומניה. הגענו לעתלית ב-1 בנובמבר 1944.
בסוכנות החליטו למצוא לנו קיבוץ ושלחו את כולנו לעין-חרוד. מהשישה נשארנו פה רק
שניים – אני ושמואל סהר מהאיחוד.
כאן בעין-חרוד, נודע לנו שכילדים מותר לנו להעלות הורים ואחים עד גיל
13, עברה שנה עד שקיבלתי את האישור ועוד שנה עד שאבא הגיע לארץ עם שלושת אחי
הצעירים. שלושת אחי הבוגרים העפילו לארץ באוניות מעפילים וגורשו למחנות בקפריסין.
הם הגיעו לארץ רק עם קום המדינה."
כך החלו חייו של צבי בעין חרוד בכיתה ז' – עם המטפלת פרידה אשכנזי,
המורה מלכה הלוי והמדריך חיים חדשי. ועד שסיים את לימודיו כבר היה לעין-חרודי מן
המניין והיה לחבר של מיכל שוטלנד, אותה נשא לאישה מיד עם שחרורה מצה"ל בשנת 1956.
היו לצבי ידי זהב וראש "יזמי", שהביא לביטוי בהכנסת חידושים
בכל ענף בו עבד. בלול – כשנת חובה אחר צבא, בנגריה, הענף אליו היה קשור מכל, וראה
את עמל כפיו הדייקני והיפה – בחדר האוכל בשולחנות ובכיסאות להם התאים מנשא מיוחד
בשולחן, וגלגלים שעדיין מתגלגלים עליהם השולחנות, ובתקרת העץ המפוארת. את הידע
מלימודי ההנדסאות ברופין יישם כשהיה לאיש התחזוקה של התחום הצרכני במשק – מכבסה,
קיטור, מחסנים וחדר-אוכל. עד שדוד הקיטור עמד מלכת. אז עבר לפלדות – לעבוד במחלקת
שיבוב ובקסטות ומשם נקרא לניהול התפעול במיזם החדש לגיל השלישי – 'שקד', אותו ניהל
כמה שנים. וככל חבר מילא תפקידים במשק. היה מרכז עבודה וחבר פעיל בוועדות שונות.
מיכל וצבי ניהלו חיים יפים ומשפחה מאושרת, היו גאים בשלושת בניהם, עפר,
יובל ואיתי, וליוו אותם בחום ובמסירות. כשנפטרה מיכל בחטף לפני אחת עשרה שנים, כבה
משהו בצבי. מחלת האסתמה ממנה סבל גברה, עד שנאלץ לעבור לבית חרוב, שם היה לו בית
עם חיי חברה ופעילות מגוונת, וסעדו אותו באהבה. יובל ועופר ומשפחתו ליוו אותו
בשגרה וגם באשפוזיו בבית החולים, עד אחרון רגעיו, שלא היה צפוי.
בן למעלה מתשעים ואחת שנים, סב לחמישה נכדים וארבעה נינים, נפרד
מאיתנו צבי.
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!