סוניה ארגמן
י' טבת תרס"א - ח' תמוז תשל"ד
1.1.1901 - 28.6.1974
סוניה נולדה ב-1901 בעיירה קונצפול (ביידיש: פורניבקה) באוקראינה - בת זקונים למשפחה אמידה, אחרי 3 בנים ו-3 בנות. אביה היה סוחר תבואות ואת מרבית זמנו הקדיש ללימוד תורה וגמרא. האם הייתה אישה פשוטה, חרוצה וטובת לב, הרבתה במתן בסתר והכינה מטעמים לנכדים.
מקור הפרנסה העיקרי של העיירה היה היריד השבועי. בית ספר לא היה בה, רק 3 "חדרים", אחד לבנות ושניים לבנים. סוניה למדה ב"חדר מתוקן" 5 שנים: קריאה וכתיבה ביידיש וברוסית וחשבון. בבית הייתה סוניה השליטה הבלעדית על הניקיון, הסדר, הלבוש וההתנהגות של אחייניה שחיו בבית הגדול של סבא וסבתא. הודות לה הבית הבריק מניקיון. גם לאחייניה שגרו בעיירות אחרות התמסרה, נסעה אליהם וטיפלה בהם כשחלו או נפצעו.
טרם היותה בת 16 נפטרה אמהּ, שאליה הייתה סוניה קשורה מאוד. הוטל עליה לטפל באביה שנשאר לבד. ב-1917 עברו אחותה עם משפחתה לגור בעיירה, דבר שהקל עליה את הנטל.
בימי פרעות פטלורה שהתה סוניה בז'יטומיר בלימוד אחות מרפאה. היא ניצלה מהפורעים הודות לשוערת הבית שהסתירה אותה במשך 3 ימים. כשחזרה לביתה הגיעו הפרעות גם לשם. פורעים אוקראינים הרגו את אביה ושרפו את ביתם. סוניה עברה לגור עם אחיה ומשפחתו בעיר בוגופול, שם חלתה בטיפוס ועברה בשלום את יתר ימי הפרעות עד שהשלטון הסובייטי התבסס באזור ב-1919.
בגלל תנאי החיים הקשים שנוצרו בברה"מ, הוחלט במשפחה שסוניה תעלה לארץ עם אחיינה, זאב ארגמן. בהברחת הגבול לרומניה נתפס זאב ונכלא למשך מספר חודשים בקישינוב. בינתיים התפרנסה שם סוניה מרקמה.
עם שחרורו של זאב שלח להם אחיה הגדול, שהיה כבר בארץ, רישיון עלייה לארץ.
ב-1921 יצאו לדרך בספינה לקושטא. שם התעכבו בגלל "המאורעות" בארץ. בהגיעם לירושלים ב-1922 קיבל אותם האח בחמימות רבה. סוניה החלה בלימוד עברית והצטרפה ל"גדוד העבודה", שחנה בירושלים, שם התמסרה לעבודה בסיקול, בסלילת כבישים ובבניית בתי בית הכרם.
סוניה, שאהבה את חיי הכפר, הגיעה תחילה למחנה בתל יוסף ונדהמה מההזנחה, מהלכלוך ומחוסר התרבות. בערב הלכה לעין חרוד כדי לבקר את חברתה יהודית אידלמן, שם התרשמה מהניקיון, הטיפוח והתרבות. יהודית הזמינה אותה להצטרף לפלוגת עין חרוד, שישבה בעין טבעון (כפר יחזקאל) וסוניה קיבלה את הצעתה. העבודה הייתה קשה, התנאים גרועים, רוב החברים חלו בקדחת, אבל היה להט נעורים ורצון עז לבנות את הארץ.
סוניה עבדה במכבסה, במטבח ואחר כך בלול, בגידול ברווזים. התנאים היו קשים, הרגליים התנפחו לה עד שלא יכלה לנעול את נעליה. כשהתחילו לבנות את היישוב בגבעת קומי, הציעה לה בתיה ברנר, מרכזת הלול, שתעבור ראשונה עם האפרוחים אל הלול החדש בקומי. סוניה ראתה בכך זכות גדולה ועדות לכך שסומכים עליה.
ב-1926 עלתה סוניה עם האפרוחים לגבעה. כששאל אותה העגלון לכמה זמן היא עולה, ענתה: "לכל חיי". וכך אכן היה. אחרי 8 שנים בלול עברה סוניה לעבוד באריזת הענבים בכרם. הייתה עובדת חרוצה, זריזה ודייקנית. למרות הקשיים וכאבי הגב אחרי ימי עבודה בקלשון, אהבה סוניה את העבודה בחיק הטבע, בעמק.
בערוב ימיה עבדה סוניה במתפרה, כהרגלה, תמיד ממהרת, חרוצה ובעלת הספקים. בשנה האחרונה יצאה עם קבוצת חברים להפלגה בחופי הים התיכון. בריאותה כבר הייתה רופפת אך היא שמרה על ערנות ודאגה שלא להפסיד שום מלת הסבר של המדריך.
לא זכתה סוניה להקים משפחה משלה, אך התמידה בביקור חולים ובביקור כל ידידותיה.
חייה היו היענות אחת שלמה לדרך, "כן" נלהב ובלתי מעורער לדרך הקיבוץ.
תהא נשמתה צרורה בצרור חיינו.