בתיה ברנר

ב-1913 עלתה ארצה אל אחיה הבכור, הסופר י.ח. ברנר, בלי ידע על תנועת הפועלים ועל רעיון העבודה. ביפו שמעה על החלוצים ועל האידיאלים החברתיים-לאומיים של העובדים, שהציתו בלבה אש. היא החליטה להצטרף לחברת העובדים בארץ. בעצת אחיה, ברנר, יצאה לחיי קבוצה בכפר. עבדה בחולדה ואחר כך בקבוצת הפועלות בבן שמן, שם הכירה את לאה מירון, עטרה שטורמן, בתיה שיין ועוד בחורות צעירות כמוה. בבן שמן עבדה עם ברל כצנלסון בהרכבת זיתים ובכיסוי בורות לנטיעת שקדים. ברל לימד אותה עברית. 

בסוף 1915 הגיעה בתיה לקבוצת כנרת והייתה חברה בקבוצה. עבדה שם בגן הירק עם האחיות שושנה ורחל בלובשטיין. שנים אחדות חייתה בתיה בכנרת. עבדה בעיקר בלול ותפסה מקום לא רק בחיי העבודה אלא גם בדיונים חברתיים. קשרה קשרי ידידות קרובה עם חיה ובן-ציון ישראלי, שאול אביגור ומשפחתו, ועם בלומה ואליעזר סלוצקין - קשרים אינטימיים שנמשכו לאורך כל החיים.

ב-1921 הוקם "גדוד העבודה" ושלמה לביא בא לכנרת לעשות נפשות לרעיון "הקבוצה הגדולה".  בתיה כתבה ברשימתה: "גדוד העבודה, לא גדוד צבא, גדוד עבודה, המכניס בתוכו חבר וחברה בשוויון מוחלט..."

הייתה בה נכונות בעבודה, שעזרה לה לעשות עבודות שבגולה לא עשו אותן יהודים, רק גויים. 

"ביום שהוקל קצת היינו אומרות: איזו עבודה ענקית נעשתה היום ולא היה קשה כלל. כמה טוב! וביום רע באמת היינו אומרות: הביטו, איזה יום קשה היה היום ובכל זאת היה כוח להתגבר עליו - כמה טוב!"

לאורך כל השנים שמרה על קשריה עם ידידיה מכנרת ועם בני משפחתה - אחיה ואחותה, שהרבו לבקרה בחגים וילדיהם, שבילו אצלה את ימי חופשתם מבית הספר.