שרה ציזלינג

ב-1905, כשהייתה בת 3, עלתה עם משפחתה לארץ ישראל. תחילה השתקעו ביפו ואחר כך - בבת-ים, על גבול יפו. אביה הנגר התפרנס בקושי. תנאי החיים היו קשים.

שרה למדה בבית ספר לבנות בתקופה שבתל אביב הקטנה התנהלה מלחמת השפות. סיסמת בית הספר הייתה: "פה תחיה גם שפת התורה".

בסיום בית הספר העממי נאלצה שרה לצאת לעבודה. יותר מאוחר השתלבה כמטפלת במעון היתומים "עליזה", שם קשרה קשרים אמיצים עם המנהלים חוה ויוסף בורודובסקי ועם משפחות הוז, שרת וגולומב, קשרים שליווה כל חייה.

ב-1917, ערב כיבוש הארץ מידי הטורקים, חוותה את הגירוש הגדול מתל אביב. משפחתה הייתה פליטה בכפר סבא וספגה שם את איימי המלחמה, רעב, סבל ועלבון.

ב-1919, בתל אביב הקטנה פגשה את אהרון ציזלינג והם הפכו לזוג. בגיל 19 הזדמן לה להשלים את לימודיה בווינה, שם למדה גרמנית ופדגוגיה. אחוזת געגועים חזרה שרה ארצה, לעבודה במעון "עליזה", שעבר בינתיים לירושלים.

ב-1923 נישאו שרה ואהרון ציזלינג. אחרי שהות קצרה בעין חרוד נשלח אהרון למועצת פועלי ירושלים ושרה עמו, שם, ב-1924, נולד בכורם עוזי. אחרי שחזרו לעין חרוד נולד הבן השני, יובל. 

ב-1926 יצא ציזלינג בשליחות "החלוץ" לפולין. מאז עוצב מסלול חייה של שרה לצדו של ציזלינג. היא עמסה בחיי היומיום, גידלה את הילדים שנולדו - מיכל ב-1930, צבי ב-1933 ואוֹרי ב-1945 -  והנחילה להם את האהבה לבית, לעבודה ולמשפחה. הייתה גאה בזכות שנפלה בחלקה להיות מעורבת ביצירה הגדולה של בניין הארץ - מבניין תל אביב, בניין עין חרוד, ראשית ההסתדרות, ארגון "ההגנה", הקמת המדינה וקליטת עלייה.

רוב שנותיה בעין חרוד עבדה כמטפלת בילדי בית הספר. כשפרשה מהטיפול השתתפה בהקמתו ובהפעלתו של  חדר העיון בבית הספר. הייתה צנועה, עמלנית, חרוצה, דייקנית והסתפקה במועט.

מחמשת ילדיה זכתה שרה לשבט גדול של 25 נכדים ו-9 נינים.

יהא זכרה ברוך בתוכנו.