עדה שבת

עדהל'ה נולדה במעיין חרוד ב-1930 להוריה מלכה ומרדכי הלוי, אחות תאומה לצילה. ישראל, הבן הבכור במשפחה, נפטר בגיל שנתיים ונקבר בבית העלמין, לרגלי הגלבוע, ליד המעיין.

באותה תקופה הלך ונבנה קיבוץ עין חרוד על מורדות גבעת קומי. העלייה לנקודה החדשה התרחשה כשעדהל'ה הייתה תינוקת. את שנות ילדותה העבירה, כמו כל ילדי עין חרוד באותה תקופה, בלינה משותפת בבית הילדים ובגן, שבו בלילות היו משתוללים ועושים הרבה שטויות. עד כיתה ד' למדו בבית ספר מקומי. בשנת 1940 הקימו את בית הספר המשותף לעין חרוד ולתל יוסף, ובו סיימה עדהל'ה את חוק לימודיה.

בחורף 1947, עם קבוצת ילדים שעלתה ארצה אחרי השואה, הגיעה גם הדסה ורשבסקה, שאותה אימצו מלכה ומרדכי כבת וכאחות לבנותיהם, עדהל'ה וצילה. הקשרים עם הדסה נשמרו כל השנים ע"י עדה וצילה ובני משפחותיהן, חמים ואוהבים גם אחרי פטירתם של ההורים.

בתקופה שבין סוף הלימודים לצבא, עבדה עדהל'ה במטבח. באותו זמן עבד יעקב שבת במאפייה, ושם התחיל הרומן ביניהם. יעקב, נער שעלה מתוניס בגיל 17 יחיד מבני משפחתו, התגייס לנח"ל ושירת בהיאחזות נחל עוז, שהפכה בהמשך לקיבוץ. עדהל'ה, ששירתה בפיקוד צפון, נהגה לרדת לבקר אותו בדרום הרחוק והקשר ביניהם הלך והעמיק.

כשסיימה את השירות הצבאי חזרה למשק ושנים אחדות עבדה בנוי. עדהל'ה, שאהבה את עבודת הנוי, טיפחה לאורך השנים לצד מדרגות ביתה גינה של צמחי תבלין ועוד.

רוב שנותיה בעין חרוד עבדה עדהל'ה במטבח. התנאים היו קשים, יום העבודה שלה התחיל השכם בבוקר, עם בישול הדייסות לתינוקות, בישול ארוחות לחברים - בימי חול, בערבי שבת וחגים, כשהדאגה לאוכל טעים ושמירתו חם, הייתה פרויקט לא פשוט, שדרש הרבה יחס ומסירות. כך התמידה לאורך עשרות שנים.

כשנפתח "מיזם שקד" למבוגרים, והיא כבר בימי זקנתה, עברה עדה יחד עם יעקב לעבוד במקום, שראשיתו הייתה בגן שקד בניצוחו של צבי ציון. העבודה ב"מיזם שקד" מילאה חלק חשוב בסדר היום שלהם, כי המחויבות לעבודה הייתה קו מרכזי בחייהם. שניהם הרגישו שותפים למיזם חדש שנבנה עבור הדור השלישי. החוויות שעברו בעבודה היו חלק מהשיח ביניהם.

עדה ויעקב הקימו משפחה חמה ומלוכדת עם שלוש בנותיהם – שולה צפרה ויעל, עם בני זוגן והנכדים שהביאו אתם שמחה גדולה. הם זכו ל-11 נכדים ול-10 נינים.

בין פורים לפסח, בשיבה טובה, נפרדה עדה מהעולם, וכדרכה – עשתה זאת בשקט ובשלווה גדולה. 

יהא זכרה ברוך.