אריה זכאי

בשובו ארצה עבד בפלחה - היה מראשוני הטרקטוריסטים במשק ומהראשונים שהתחילו לקצור בקומביין. בשנות ה-50 לחייו עבר לעבוד במזרה במחסן התבואות. אחר כך עבד במחסן האספקה, שם ראה לפניו את החבר והכניס את שיטת הבחירה של המצרכים ע"י החבר. מילא תפקיד של סדרן עבודה, חבר מזכירות, פעיל בוועדות וב"הגנה", בין פעילי "חוג הנוער" במשק. בתקופת המאורעות הגן על בית האריזה כשהוא מוקף בכנופיות ערביות.

ב-1941 התחתן עם רות. ב-1942 נולד בכורם עוזי. אריה גויס לפלמ"ח ומיעט להיות בבית. ב-1947 נולדה הבת יהודית, וכשמלאו לה שנתיים התגלתה בה מחלה ממארת שבצילה גדלה עד לפטירתה ב-1966. ב-1953 נולדה הבת, חני, וב-1959 - התאומות נעמי ותמר.

את הפילוג ב-1952 כאב אריה מאוד. היו לו חברים בשני המחנות. יותר מכל כאב את הרס המשק.

בשנותיו האחרונות עבד במוסך עם הצעירים שרחשו לו כבוד והערכה.

היה איש רעים ושיחה, שמר על קשרים עם חברים בני כל הגילים במשק ומחוצה לו. היה צמא לתרבות ולא ויתר על שום תחום תרבותי שהתקיים במשק. היה קורא נאמן של ספרים ועיתונים. כל אירוע פוליטי  ותנועתי נגע לליבו, אף פעם לא היה אדיש לנעשה. תמיד ביקש למצוא את הצד היפה, הבונה שבחיים. היה אב מסור ונאמן, עמוד התווך של המשפחה עד הרגע האחרון, כשנפטר לפתע

יהא זכרו ברוך בתוכנו.