רות זכאי
כ"ה אדר תרפ"ב - י"ב טבת תשמ"ב
25.3.1922 - 7.1.1982
רות נולדה ב-1922 בהמבורג שבגרמניה לברטה וליוליוס ברנד, משפחה יהודית מתבוללת, מיוחסת אך דלת אמצעים. היא גדלה בבית סבתה, שעליה הרבתה לספר מתוך אהבה והערצה.
למדה בבית ספר כללי. עם עליית הנאצים לשלטון וגל האנטישמיות שגאה בגרמניה, עברה על רות בהמבורג תקופת חרדה וערעור כל הקיים. החיים בבית נהרסו עקב חוקי הגזע, הרחובות היו אפופים במנגינות הצורחות להשמדת יהודים. בשיעורי בית הספר לימדו על הגזע העליון והיהודים הושמצו על ידי מורים ותלמידים. המבוגרים היו חסרי אונים להגן על הילדים, ללא מוצא מהמצב, והילדים, כדי לא להקשות על המבוגרים, לא סיפרו להם על מצוקותיהם.
נקודת האור הייתה תנועת הנוער "הבונים", שאליה הצטרפה רות. סרטיפיקטים מעטים היוו את האפשרות היחידה לצאת מגרמניה ולהגיע ארצה. מ-200 הילדים במחנה ההכנה, נבחרו בקפידה 60 בלבד. ורות ביניהם. המשפחה נאלצה לאשר לנערה בת ה-16 לעלות לארץ ישראל.
באפריל 1938 הגיעה רות לארץ במסגרת עליית הנוער, שהתקבלה בעין חרוד כחברת הנוער ג'.
היה קשה, הכול שונה - האקלים, השפה, המנטליות, המושגים והדאגה לגורלם של בני המשפחה שנשארו בגרמניה. עם זאת באה גם הכרת התודה על המאמץ שעשו חברי עין חרוד למען קליטתם והצלחתם של העולים החדשים.
רות בחרה לעבוד ברפת. למרות התנאים הקשים - שעות עבודה רבות ולא נוחות, עבודה פיזית קשה - הייתה תמיד במצב רוח טוב, עליזה ושמחה. חברים אהבו לעבוד אתה. כך התמידה ברפת 12 שנים.
ב-1940 נישאה רות לאריה זכאי. נולדו להם עוזי (1942), יהודית (1946), חני (1953) והתאומות נעמי ותמר (1958). עם השמחה בגידול הילדים, התגלתה מחלתה של יהודית, שהלכה והחריפה, עד שהיא נפטרה אחרי סבל רב ב-1966, לקראת גיל 20.
בעין חרוד מילאה רות בהצלחה תפקיד של סדרנית עבודה. במשך שנים רבות שימשה במטבח בתפקיד האקונומית. הייתה מטפלת בשכבת הנעורים ועבדה במחסן הבגדים. הייתה בה אהבה לעבודה ורצון "להזיז דברים". הייתה בין היוזמים לסידור ההגשה העצמית בחדר האוכל ובין היוזמים והדוחפים להקמת המינימרקט. בשנותיה היפות הייתה אישה פעלתנית, בעלת מרץ ומסירות לעבודה.
במשפחה הייתה דמות תומכת ובעלת עוצמה. האימהוּת והחום הבלתי אמצעי היוו תמיד את האווירה הדומיננטית בבית. הייתה משענת בטוחה ושלמה. לימדה את הילדים שהדבר החשוב ביותר הוא להיות שלם עם עצמך. ניחנה בחוכמת חיים והקרינה מחוכמתה אל הילדים: זו המציאות ואִתהּ צריך לחיות, בלי רחמנות, אבל עם אהבה, קירבה ועזרה.
ב-1973 נפטר אריה לפתע. מותו המם אותה קשות, היא נשארה לבד. אבל עם הזמן התגברה והתנחמה בילדים הגדולים ובנכדים.
בשנה האחרונה נתגלתה אצל רות מחלה ממארת. היא נפטרה תוך 4 חודשים, והיא בת 59 בלבד.
כך נסגר מעגל, נסגר בית של משפחה אוהבת ומלוכדת, משפחה שידעה צער וסבל, אך גם נחת ושמחה. רות הותירה אחריה 4 ילדים: עוזי, חני, נעמי ותמר, ו-7 נכדים.
יהי זכרה ברוך.