לאה יהלום

ב-1925, בעלייה הרביעית, עלתה המשפחה ארצה עם רכושם. האב הקים בית חרושת ללבֵנים בתל אביב, ממנו התקיימה המשפחה. הקליטה הייתה כרוכה בעמל רב ובדאגה ל-3 הבנים ו-4 הבנות. כולם קנו השכלה, הקימו משפחות והשתלבו בחיי החברה הישראלית.

לאה, הצעירה בילדים, הייתה בת 12 כשעלו לארץ. לה ולאחותה הקרובה לה בגיל מצאו ההורים מסגרת חינוכית בכפר הנוער בן שמן. החיים שם היו עמוסי חוויות: עבודה, חברה לימודים ומרכז לבני נוער בארץ. לאה ואחותה הצטרפו שם לנוער העובד. לאה יצאה לקורס מדריכים ויותר מאוחר הייתה שליחה בנוער העובד בבני ברק, משם יצאה להכשרה בעין חרוד ב-1931, בגיל 18. 

ב-1939 יצאה לאה לעזרת שער הנגב. 

בשובה לעין חרוד נישאה לאריה יהלום חבר עין חרוד. נולדו להם 4 ילדים: מיכל, רפי, רוני ואלי.

בעין חרוד עבדה לאה ברפת, בלול ובפרדס, ואחר כך בבתי הילדים ובמחסן הבגדים. שנים רבות ריכזה לאה את מחסן הילדים. מסורה ודייקנית בעבודתה, קנאית לניקיון ולסדר ואחראית מאוד. ראתה בתפקידה זה שליחות. כל תינוק שיצא מבית חולים זכה אצלה לטיפול אישי והיווה סיבה למסיבה. הייתה איכפתניקית ומעבר לבגדים ראתה את הילדים ואת צורכיהם. מעולם לא חסכה בזמן ולא נצמדה לשעון. שמרה על יחסים טובים עם המטפלות והן בטחו בה וברצונה לספק כל מה שנחוץ. דרשה מעצמה שלמות מלאה. ואחרי יום עבודה ארוך טיפלה באריה החולה ובילדיה באותה המסירות ללא גבולות.

קשה היה לה להשלים עם כך שהיא מתבגרת וצריכה להעביר את התפקיד למישהו אחר. לאחר פטירתו של אריה, וכשהמחסן כבר לא היה "הממלכה" שלה, כאילו איבדה עניין בנעשה סביבה ובמהלך השנים הלכה והתנתקה מסביבתה. הטיפול והאהבה שזכתה להם בבית חרוב עזרו לה לסיים את חייה בכבוד.

יהי זכרה ברוך.