אוטיה בסביץ

ההורים היו אנשים נדיבי לב, שדאגו לנזקקים. האב היה סוחר הגון ומכובד, נציג של בתי חרושת לקמח ולטבק בעיר. האם הייתה עקרת בית שאחרי שעות הלימודים לימדה את הבנות מלאכת יד ו"עבודות שנשים צריכות לדעת". הבית היה פתוח והתקיימו בו חוגים שונים ודיונים ציוניים. חינוך זה, שהושפע גם מהמהפכה, הביא 3 מהאחים, ליליה, אוטיה ומישה, לציונות ולעלייה ארצה.

מילדות הייתה אוטיה מארגנת הצגות והגרלות שהכנסתן נתרמה לעניים. דודתה, רוזה טייטלבוים לימדה אותה ואת אחיה עברית ותנ"ך. בבית הספר הממשלתי הופלו התלמידים היהודים לרעה, לכן  רצו ההורים לשלוח את אוטיה ומישה עם הדודה ללמוד בגימנסיה הרצליה בתל אביב, אך אז פרצה מלחמת העולם הראשונה והם נשארו בבית, התבגרו בזמן המהפכה.

עם סיום הגימנסיה נסעה אוטיה ללמוד באוניברסיטת חרקוב, בפקולטה למדעי הטבע. בערבים עבדה לפרנסתה והקדישה זמן רב לפעילות בחוגים תנועתיים ציונים סוציאליסטים.

ב-1924 נאסרה ונשלחה לסיביר. 3 שנים חייתה בתנאי סבל ועבודה מפרכת. בכפר שאליו הוגלתה התפרנסה מתפירה ומשיעורים לתלמידים. 

מסיביר גורשה ב-1927 לפלשתינה והגיעה ישר לעין חרוד, בו חיו אחותה ליליה עם בעלה, ויניה כהן. היא לא התקבלה יפה כי סבלה מזיהומים ומתת תזונה. תחילה עבדה כמטפלת ב"גן הקטן", עם הרבה צחוק ושמחה, שירה ואהבה, ריקודים וסיפורים, עם חוש ליפה ולאסתטי. תלתה עם הילדים בגן תמונות אמנות ווילונות בחלונות, תפרה מפות לשולחנות, שמלות יפות לבובות ותלבושות מרהיבות לילדים בפורים, בחנוכה, להצגות ולהופעות - הכול מעשה ידיה. אהבה את הילדים והילדים אהבו אותה. היא שאפה ללמוד ולהיות גננת, אך שאיפתה זו לא התגשמה.

אוטיה תרמה רבות לחגי המשק בעיצוב ובתפירת תלבושות לריקודים ולהצגות. הייתה אחראית על עריכת השולחנות בחדר האוכל ולקישוטו לקראת ליל הסדר. היא ארגנה לעזרתה את ילדי בית הספר. הצטיינה בכושר ארגוני יוצא מהכלל.

עם פתיחת בית המלון הייתה אוטיה למנהלת המלון. עין חרוד של אז הייתה מקום עלייה לרגל לכל המי ומי בארץ ובגולה: שחקני תיאטרון, מוזיקאים, אמנים, פוליטיקאים, עובדים שכירים ובעלי מקצועות חופשיים. לאוטיה היה חשוב שהאורחים יתרשמו ויזכרו את הביקור בעין חרוד כחוויה מרגשת. עשרות שנים עבדה וגרה במלון, זה היה מפעל חייה. עבדה במסירות בשבתות ובחגים וגם בלילות ורכשה שם טוב לבית ההארחה שלנו, שהכניס למשק תשואה נאה מדי שנה.

אוטיה לא הקימה משפחה. כשנולדו לליליה אחותה ילדים - איתן ועזה - הייתה להם דודה ואמא. כשנולדו לאחותה נכדים, הייתה להם אוטיה דודה-סבתא, ולניניה הייתה דודה-סבתא-רבתא. הייתה מסורה לילדים והרעיפה עליהם מכל האהבה והחום שהיו בה. עזרה להורים ללא חשבון כדבר טבעי ונכון, בלי לבקש תמורה. וגם הם, 4 דורות, ראו בה אם שנייה, בת משפחה אמיתית.